סוף עידן התמימות בקובה - פרידה מפידל קסטרו [איגרת 233]

גיליון מספר 233, 6.12.16 | שבוע 36, לוח השנה לנפש

קובה של פידל קסטרו הייתה אי שקפא בזמן. המשטר ניצל את כוחו לא רק כדי לרדות באזרחיו, אלא גם כדי לשמור על תמימותו של העם הקובני

בשנת 2002 זכיתי לבקר בקובה. היה זה לא רק מפגש בחברה אנושית מפעימה, אלא גם ברגע נדיר בהיסטוריה, של העם הקובני ואולי של האנושות כולה: מגע אחרון עם תמימות אנושית של עם שלם, מעין שמורת טבע אנושית שהטכנולוגיה המערבית כמעט ולא נגעה או פגעה בה.
נהג המונית שהסיע אותי משדה התעופה אמר לי שכרגע עברתי ב-máquina del tiempo – מכונת זמן – שזרקה אותי 43 שנים אחורה. האמברגו שהטילה ארצות הברית על קובה בעקבות הלאמת הרכוש האמריקאי בזמן המהפכה הקובנית בשנת 1959 לא רק שחנק את כלכלת קובה, והעמיד את המשכורת הממוצעת על כ-20 דולרים בחודש, אלא למעשה בודד אותה מן העולם. הכסף הוא אחד מסוכני העברת המידע, וממחולל השינוי היעילים ביותר. בהעדר כסף קל לשלוט על ההמונים, קל וחומר כשמדובר באי.
יחד עם זאת, בכל שלושת השבועות של ביקורי שם, וברבות מהשיחות שערכתי עם קובנים, נדמה היה לי שהמשטר לא ניצל את כוחו רק כדי לרדות באזרחיו, אלא גם – ובמידה רבה – כדי לשמור על תמימותו של העם הקובני. ההרגשה הייתה כמעט כמו של הורה שמבין את מגבלותיו של ילדיו, ועושה את הכל כדי לשמור על תמימותם. נדמה שרבים מן הקובנים ביקשו זאת, וזהו דבר ששלטונו של קסטרו ידע לתת. הצעירים נולדו לתוך המצב הקיים – וחיו בתמימות.
"איפה גר פידל קסטרו?" שאלתי לא פעם תושבים בהוואנה, והתשובה שקיבלתי מלא מעט אנשים היתה "אני לא יודע, ולא חשוב לי לדעת... לכם, המערביים, חשוב מאד לדעת איפה הכוכבים והפוליטיקאים שלכם חיים. לנו חשובה המוזיקה שלהם והעשייה שלהם. איפה הם חיים – זה לא מעניינינו". ואכן – בתנאי מזג האויר החם והלח, בהינתן שפע של רום ומוחיטו (לחם וחלב פחות) ובאווירה של מוזיקה קובנית הנשמעת בכל פינה – התנאים ללקות בדיכאון נמוכים בהרבה מאשר במדינות צפוניות ועשירות ממנה. גן עדן מהסוג הבסיסי ביותר.
היה משהו בקובנים שסמך מאד על פידל קסטרו. גאוות היחידה שנתן להם לא הייתה רק לאומית, אלא נבנתה על השכלה מעולה לכלל הציבור (עד האוניברסיטה), ועל שירותים ציבוריים ברמה גבוהה יותר מכמעט כל מדינות אמריקה הלטינית. רופאים מעולים צמחו בקובה, ורבים מהם נשלחו לסייע למדינות דרום ומרכז אמריקה. גם תוחלת החיים שם עלתה פלאים מאז עלה קסטרו לשלטון.
בתחילת שנות ה-90, עת נפל הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה וברית המועצות חדלה לתמוך בקובה, הדרדר המצב הכלכלי עוד יותר. הזנות, שהייתה תופעת שוליים עד לאותם הזמנים, פרחה ועלתה, בעיקר מול תיירים שהחלו לפקוד את המדינה. פידל ראה את התופעה והכין תכניות סיוע לאותן נשים מסכנות. המדינה חילקה קונדומים בחינם להן ולאזרחים. באחד הראיונות התגאה פידל: "אנחנו המקום היחיד בעולם בו הזונות זוכות ללמוד בחינם לתואר שני".
בקובה של 2002 לא הייתה אבטלה. חוץ מבודדים שהורשו לפתוח עסקים פרטיים להסעדה או להלנת תיירים – היו כל שאר האזרחים עובדי מדינה. כך פגשתי תקליטן שהמדינה שילמה את משכורתו כדי שיפתח את משאיתו בכיכר הומה באחת מערי השדה, וירקיד נערות ונערים בחג האהבה. בהזדמנות אחרת פגשתי בתחנת דלק נידחת בחור צעיר האוחז בידו תנין קטן קשור לסת – להנאת התיירים שהוזמנו להצטלם עם השניים. גם הוא עובד מדינה. לאף אחד זה לא נראה מוזר.
התמימות הקובנית, והמחשבה ש"הכל אפשרי", התגלתה מול עיניי הנדהמות גם בשוק של הוואנה: "שוק" היא מילה קצת גדולה לשורת הבאסטות שעליהן היו מפוזרים כמה עשרות ירקות עייפים במיוחד. ועדיין – בשיחה שהתפתחה עם אחד הבאסטיונרים הוא שמח לגלות שאני מגיע מישראל. "אשתי כתבה את הדוקטוראט שלה על הקהילה היהודית בהוואנה", סיפר בהתלהבות. רק בקובה, כאמור.