האתגר: חינוך לדמוקרטיה! [דווקא בחינוך ולדורף]

חינוך לדמוקרטיה אינו יכול להתמצות בלימוד עקרונות הדמוקרטיה בשיעורי אזרחות ואפילו לא בהתנסות באורח חיים דמוקרטי. למרות שאלו חשובים בפני עצמם, אין הם בהכרח מכינים את הנפש לאורח חיים דמוקרטי. הכישורים הנדרשים לכך הם עמוקים יותר מהבנה שכלית או מקבלת ידע, ואף מקיפים יותר מהתנסות ישירה בדמוקרטיה (כנהוג בבתי ספר דמוקרטיים). אנסה לאפיין כישורים אלו ולהראות שאפשר וצריך לעודדם ולטפחם במסגרת מערכת החינוך. לשם כך על זו להשתנות ולהפוך לרלוונטית ומכוונת לתהליכי לימוד מעמיקים. במובן זה חינוך משמעותי, מעמיק והומני מהווה תשתית לחיים בחברה דמוקרטית. במאמר זה אציג כמה דרכים אפשריות לכיוון זה.

מהי דמוקרטיה?

הערך "דמוקרטיה" במובנו המצומצם מנוסח באנציקלופדיה למדעי החברה כך: "משטר חברתי ומדיני, בו נוטלים אזרחי המדינה חלק בשלטון, אם במישרין ואם בעקיפין, על־ידי נציגים נבחרים". הוגים שונים מרחיבים מושג צר זה ומוסיפים עקרונות וערכים המהווים את התשתית לחיים דמוקרטיים, כגון: חופש, אמת, כבוד האדם, סובלנות, פלורליזם, פיתוח זהות, עצמאות ועוד. כך למשל:

דמוקרטיה מוגדרת כאורח חיים המבוסס על חופש, שוויון בין בני האדם והכרה בזכויותיהם, בעיקר בזכות לחופש ביטוי וההתארגנות החופשית של פרטים וקבוצות. אורח חיים זה נועד לפתח את מכלול הפוטנציאל המשותף הטמון בחברה תוך הבטחת מירב התנאים להגשמת מטרותיהם של הפרטים החיים בה.¹

פרופ' אביחי דורפמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מדגיש את נושא השייכות לקבוצה ולתהליך קבלת ההחלטות בה: "הכרה במעמד (‏status) של חבר הקבוצה הרלוונטית כשותף בהליך קבלת ההחלטות על הנורמות המחייבות אותו עצמו כחלק מהשתייכותו לאותה קבוצה".²  שמואל שקולניקוב, פרופ' לפילוסופיה ולחינוך באוניברסיטה העברית, מציב במרכז החינוך לדמוקרטיה את המושג "פלורליזם": "לפי כך החינוך לדמוקרטיה הוא קודם כל חינוך לפלורליזם אמיתי. כלומר חינוך לכיבוד השוני בין בני אדם [...] וזכותו של כל אדם להיות שונה מחברו".³

מסקירה קצרה זו אנו רואים שדמוקרטיה אינה מתמצה בזכות הבחירה ובהשפעת האזרחים על אופי וזהות השלטון. לשם מימוש ערכי הדמוקרטיה יש להביא לידי ביטוי בחיים עצמם, בקהילה ובחברה, ערכים הומניסטיים מורכבים שאינם מובנים מאליהם, כגון: פלורליזם, כבוד לאחר, סובלנות, שותפות, חופש על מובניו הרבים, זהות, עצמאות, פיתוח כישרונות אישיים ועוד.

חינוך לדמוקרטיה

החשיבה על אופני החינוך לדמוקרטיה עתיקה כדמוקרטיה עצמה, וכך אנו רואים כבר אצל אפלטון, הכותב מתוך הניסוי ההיסטורי הראשון בחיים דמוקרטיים ביוון העתיקה, את דעתו על החינוך הנכון, שצריך לדעתו להיות שונה לכל מעמד חברתי.⁴ החשיבות של חינוך לדמוקרטיה בארצות בהן קיים משטר זה היא מובנת מאליה. הפילוסוף ג'ון דיואי, ממובילי התנועה הפרוגרסיבית בחינוך, ניסח זאת כך:

מסירותה של הדמוקרטיה לחינוך היא מן המפורסמות. ההסבר השטחי לכך הוא ששלטון המיוסד על זכות בחירה כללית אינו יכול להצליח אלא אם כן הלָלוּ הבוחרים את מושליהם ונשמעים להם יהיו מחונכים. מכיוון שדמוקרטיה כופרת בעיקרון של סמכות חוץ, עליה למצוא תחליף בנטייה ובהתעניינות מרצון. ואלו יכולות להיווצר רק על ידי חינוך.⁵

את אותו עיקרון מנסחת הפילוסופית מרתה נוסבאום בקיצור נמרץ: "שום דמוקרטיה לא תוכל להישאר יציבה, בלא תמיכה מאזרחים שהתחנכו בהתאם."⁶

רוב החוקרים את שאלת החינוך לדמוקרטיה מתמקדים בשאלת לימודי האזרחות ובעיקר בפן של תוכנית הלימודים. כך, לדוגמה, בר טל והלפרין מציגים במאמרם חינוך לדמוקרטיה והשפעתו על בני הנוער⁷ את הבעייתיות של חינוך לדמוקרטיה בישראל מאז קום המדינה ועד ימינו, ומציבים במוקד את שאלת תוכנית הלימודים. זהו פן חשוב, ועוד אגיע לכך, אבל ספק אם לימודי אזרחות, הממוקדים בידע ופעמים רבות בשינון של חוקים, כללים והפשטות, ממצים את הנושא ומטפחים את הכישורים הנדרשים לחיים בחברה דמוקרטית.

במאמרם דמוקרטיה, חינוך ובית־הספר — הצגת תיאוריות מזהים כהן, שמידע וצדקיהו (ראו הערה 1) שלוש אסכולות בחינוך לדמוקרטיה: האסכולה של בית הספר המסורתי, האסכולה של בית ספר דמוקרטי והאסכולה של בית ספר הקרוב לדמוקרטי. בכל אחת מהן הם רואים סתירות ובכל אחת מהן עולות סוגיות משמעותיות. האסכולה של בית הספר המסורתי צריכה להתמודד עם השאלה: כיצד אפשר לחנך לחיים דמוקרטיים במסגרת מערכת היררכית ולא חופשית. האסכולה הדמוקרטית אינה רואה הפרדה בין הכנה לחיים (חינוך) לבין החיים עצמם בחברה דמוקרטית. חינוך זה עומד בפני השאלה: האם אפשר לרכוש במסגרת דמוקרטית השכלה רחבה וחשיפה לתחומי חשיבה שונים ומגוונים. האסכולה של בית ספר הקרוב לדמוקרטי מקורה בבית מדרשו של דיואי, שניסה לשלב בין הגישה הסמכותנית לגישה הפתוחה והדמוקרטית, כך שהסמכות תושתת על סמכות פנימית. האתגרים בגישה זו נובעים משילוב של שתי הסכנות בגישות הקודמות, משום שמעצם הפשרה היא חשופה לשתיהן.

ברצוני להציע חלוקה מעט שונה, ולטעמי מהותית יותר:

חינוך לדמוקרטיה כהקניית ידע עיוני־אינטלקטואלי נעשה ברוב מוסדות החינוך. עקרונות הדמוקרטיה נלמדים במסגרת שיעורי האזרחות, לעתים בתוספת של פרויקטים כמו "מסע ישראלי", "מחויבות אישית" וכדומה. ההנחה בגישה זו היא שלימוד של תכנים דמוקרטיים יסייע להפנמת ערכי הדמוקרטיה ולמימושם בחיים הבוגרים. גישה זו מתמקדת בתוכנית הלימודים, ובהשפעות הממסדיות־פוליטיות על עיצובה לאורך השנים.

חינוך לדמוקרטיה באמצעות התנסות ישירה באורח חיים דמוקרטי, הוא המודל שאימצו בתי הספר הדמוקרטיים.

השאלה המרכזית שמעסיקה את בתי הספר הדמוקרטיים היא: מה הוא החינוך הראוי לחברה דמוקרטית?... בתי ספר אלו חורטים על דגלם את ערכי הדמוקרטיה ואת הניסיון המתמשך ליישם הלכה למעשה שוויון זכויות וחובות, חופש ביטוי ופעולה, השתתפות מתוך מוטיבציה פנימית ומעורבות בקבלת החלטות.⁸ 

המחנכים וההוגים נותני הטון של החינוך הדמוקרטי בארץ, במיוחד מאז שלהי שנות ה־80 והקמת בית הספר הדמוקרטי בחדרה (הראשון שאימץ את השם "דמוקרטי"), משלבים ומכלילים, הן באופן תיאורטי והן במעשה החינוכי עצמו, שתי גישות חינוכיות הקשורות כמובן זו בזו: מחד את התפיסה הפידוצנטרית (הילד במרכז) הקלאסית של התחשבות בצרכיו, בבקשותיו ובחייו הפנימיים של הילד, ומאידך את התפיסה הדמוקרטית של יצירת מעין "מדינת ילדים" כהכנה לחיים אזרחיים דמוקרטיים בעתיד. הגישה הדמוקרטית הופכת למעשה את בית הספר לסדנה לחיים דמוקרטיים, ובמובן זה יש התאמה בין המטרות החינוכיות לבין האמצעים להשגתן. בית הספר צריך להפוך למיקרו־קוסמוס של חיים דמוקרטיים, כשהתלמידים הם שותפים מלאים ושווי זכויות בכל התהליכים המתרחשים בתוכו. התנסות באורח חיים דמוקרטי כוללת בין השאר:

• יחס של כבוד אל התלמיד וגילויי פתיחות וסבלנות לאמונותיו ולחירותו הפנימית.
• מוסדות לשלטון עצמי של התלמידים, הכוללים בעלי תפקידים, ועדות ובחירות חופשיות.
• סמכויות מלאות וביצועיות למוסדות של התלמידים.
• ייסוד פרלמנט כמוסד העליון של בית הספר, שבו התלמידים הם שווי זכויות למורים.
• הנהגה של חוקת בית הספר, המכוננת שוויון זכויות מלא בין תלמידים לבין עצמם ובין התלמידים למוריהם.
• הקמת שלוש רשויות נפרדות לחקיקה, לשיפוט ולניהול בית הספר.
• הנהגת בחירה בין תחומי הלימוד השונים ו/או בתהליכי לימוד בכלל.

החינוך הדמוקרטי מיוסד על השקפת עולם הומנית, הדוגלת בחופש, דמוקרטיה וביטוי עצמי כערכים עליונים. חינוך דמוקרטי במובן זה הוא תוצר של רעיונות ההשכלה והליברליזם, הבאים לידי ביטוי ישיר ומובן מאליו במעשה החינוכי. יש כאן יישום טוטלי וישיר של התפיסה הליברלית של עולם המבוגרים בעולמם של ילדים. אם הערכים הדמוקרטיים הם החשובים ביותר, הרי שיש להכין את הילדים לחיים אלו ולהתנסות בהם כבר מילדות. על סמך אידיאולוגיה זו נוצרו מוסדות חינוך שבהם ילדים שווים בכול למבוגרים, הם בעלי זכות בחירה ושיפוט, הן במישור הארגוני של בית ספר והן במישורים הלימודיים.

חינוך לדמוקרטיה כפיתוח כשרים ותכונות המאפשרים חיים בחברה דמוקרטית

אם דמוקרטיה היא בשלות, ובשלות היא בריאות, ובריאות היא בגדר הרצוי, הרינו מבקשים לבדוק אם יש מה לעשות כדי לטפחה. (ויניקוט, במאמרו "כמה מחשבות על משמעות המילה דמוקרטיה").⁹

הקניית ידע על דמוקרטיה לתלמידים העומדים להיות אזרחים בחברה דמוקרטית היא חשובה ביותר, וכמו כן יש ערך רב גם להתנסות בחיים דמוקרטיים כבר במסגרת הבית ספרית. שילוב של שני מרכיבים אלו יחדיו עשוי להוות תשתית טובה להכנה של התלמידים לחיים בחברה דמוקרטית. השאלה שברצוני להעלות היא: האם זה מספיק?

כפי שכולנו יודעים משנות לימודינו, לידע הנרכש ממניע חיצוני כבחינת בגרות, בדרך כלל באמצעות שינון וללא מעורבות רגשית או עניין פנימי, יש השפעה מעטה על עיצובנו, השקפותינו ומחשבותינו. פרופ' ענת זוהר, חוקרת ומרצה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית וחברת סגל במכון מנדל למנהיגות חינוכית, מנסחת זאת במילים: "הבעיה המרכזית בהוראה המשתמשת בפדגוגיה של מסירת מידע היא אפוא בתוצאה המוגבלת שלה במונחים של התוצר, קרי איכות הידע שנוצר בעקבותיה".¹⁰

לדבריה, הביטוי המתאים לידע זה הוא: "כאבן שאין לה הופכין". דיוויד פרקינס מכנה ידע בית־ספרי בכינוי "ידע שביר" ומאפיין אותו כנאיבי וכטקסי, ובכל מקרה כלא בר־שימוש.¹¹ אם ניקח ברצינות ביקורת זו, הרי שדיוני החוקרים על תוכנית הלימודים באזרחות אינם מעלים ואינם מורידים, שהרי התלמידים בכל מקרה אינם מפנימים את תכני הלימוד. אם לא קיימת למידה משמעותית של הבנה, הפנמה ושינוי פנימי, הרי שבכל מקרה אין לתוכנית הלימודים משמעות רבה.

דמוקרטיה לפילוסופים

החיים בחברה דמוקרטית מהגיל הצעיר והתנסות ממשית וחווייתית במרכיבי הדמוקרטיה השונים כגון בחירה, ניהול עצמי, הפרדת רשויות, תהליכי גישור ולקיחת אחריות, מהווים ללא ספק הכנה עמוקה ומשמעותית לחיים בחברה דמוקרטית, יותר מלימוד חיצוני על הדמוקרטיה בתוך מערכת סמכותית והיררכית. ויחד עם זאת, האם התנסות זו אכן מכינה את מה שאני רוצה לכנות פה "הכשרים האישיותיים" הנחוצים לשם חיים משמעותיים בחברה דמוקרטית?

אפלטון, שחי בחברה הדמוקרטית הראשונה הידועה לנו, ביקר אותה בחריפות. לדעתו, זו שיטה מדינית בה ההמונים שולטים מתוך בורות, תשוקות אישיות, יצרים ואי ידיעת ה"טוב", "המוסר" וה"צדק" — אותם ערכים שצריכים להוביל את האדם והחברה. משטר דמוקרטי מוביל לדעתו בהכרח בסופו של דבר לשלטון של עריץ, לשחיתות ולכאוס. הפתרון אליו הגיע הוא שלטון של אלו היודעים את הטוב, המוסרי והצודק — כלומר, הפילוסופים. אם נתבונן על המסקנה אליה הגיע אפלטון מהמישור החינוכי, הרי שחברה דמוקרטית מודרנית חייבת להתבסס על אזרחים המחונכים כפילוסופים.

אחד הספרים המשפיעים והמצוטטים ביותר במדעי החינוך הוא ספרו של ג'ון דיואי דמוקרטיה וחינוך (1969). המילה "דמוקרטיה" מופיעה כראשונה בכותרת הספר, אולם המעניין הוא שדיואי כמעט ואינו מתייחס בספרו לשאלת הדמוקרטיה בחינוך או לחינוך לדמוקרטיה, וגם הפרק היחיד המוקדש לשאלה זו (השביעי) עוסק יותר בתולדות החינוך באופן כללי מאשר בחינוך לדמוקרטיה. הספר עוסק בשאלות רבות ומגוונות השייכות גם לפילוסופיה של החינוך וגם ליישומה בתחומי לימוד שונים. מכאן אני מסיק, שגם דיואי ראה את החינוך לדמוקרטיה בצורה מאוד רחבה.

שקולניק (ראו הערה 3) מצביע על מה שהוא מכנה "הלך נפש דמוקרטי". כיצד לדעתו יש לחנך להלך נפש זה? "נחוצה העמקה של עצם העמדה הדמוקרטית, הנפשית, האינטלקטואלית." לשם כך חשוב לא רק מה מלמדים אלא בעיקר כיצד מלמדים. שקולניק מודע לגודל המשימה: "ואולם אין כאן תרופות פלא ואין קפנדריות. הבעיה היא בעיה של תשתית, ויצירת תשתית היא משימה לשנים. כי הדמוקרטיה, יותר משהיא עניין של משטר, היא עניין של השקפת עולם." (הדגשה שלי).

מה הם אם־כן הכשרים הנחוצים לאזרחים בחברה דמוקרטית? כיצד יוצרים את אותה "השקפת עולם" שעליה מדבר שקולניק?

מרתה נוסבאום (ראו הערה 6) מציינת את התכונות הבאות כקריטיות לאנשים החיים בחברה דמוקרטית:

• היכולת לחשוב היטב על סוגיות פוליטיות הנוגעות למדינה, לבחון, להרהר, לטעון ולהתווכח, בלי להיכנע למסורת או לסמכות.
• היכולת להכיר בשאר האזרחים כאנשים שווי זכויות, אף שהם עשויים להיות שונים מבחינת גזע, דת, מגדר ומיניות, ולנהוג בהם כבוד.
• היכולת לדאוג לחיי הזולת.
• היכולת לדמיין היטב מגוון סוגיות מורכבות הנוגעות לסיפורם של חיי אדם בהתפתחותם.
• היכולת לשפוט מנהיגים פוליטיים באופן ביקורתי.
• היכולת לחשוב על טובת המדינה כולה, ולא רק על טובת הקבוצה המסוימת שאדם שייך אליה.
• היכולת של אדם לראות את המדינה כחלק מסדר עולמי מורכב.

תכונות אלו הן מעלות אנושיות מורכבות שאינן מובנות מאליהן. אפשר להניח שרוב אוכלוסיית העולם אינה חיה במשטר דמוקרטי, בדיוק בגלל חסרונן של תכונות אלו בקרב בני העם או החברה במדינותיהם.¹² כך גם חוזקה של דמוקרטיה קשור לטיפוח ולחוזק של תכונות אלו בקרב בני העם הרלוונטי.

תכונות נעלות אלו כמעט בלתי אפשרי לטפח אך רק על־ידי לימוד ידע תאורטי אודות דמוקרטיה. ספק אם מספיקה גם התנסות ישירה בחיים דמוקרטיים, כפי שנהוג בחלק מבתי הספר הדמוקרטיים. איני רואה כיצד חשיבה ביקורתית, עצמאית ורחבה מתפתחת מאליה בחיים דמוקרטיים. כך גם סובלנות וקבלת האחר, במיוחד כאשר את בתי הספר הדמוקרטיים מאכלסים לרוב ילדי אוכלוסיות הומוגניות, מבוססות, בעלות אמצעים ועם רמת השכלה גבוהה של ההורים — כך לפי מאמרו של א. קיזל, החינוך הדמוקרטי הממיין בישראל — תיקון עולם או בדלנות?¹³

טיפוח כישורים ותכונות לחיים בחברה דמוקרטית

עד כאן ניסיתי להראות שחינוך לחיים בחברה דמוקרטית טומן בחובו טיפוח של כשרים אישיותיים מורכבים ומגוונים, ושללא כשרים אלו אין אפשרות לבנות חברה דמוקרטית בריאה ומשגשגת. משטר דמוקרטי מהותי תלוי לפיכך במכלול של תכונות אישיותיות בחברה שבה הוא פועל. כמו כן ראינו שלימודי אזרחות כידע חיצוני על הדמוקרטיה — באופן שבו הם נהוגים כיום ברוב בתי הספר — אינם מגיעים לעומקים בהם נמצאות תכונות אלו, ושגם התנסות ישירה בחיים דמוקרטיים אינה בהכרח מספיקה כדי לטפחן.

מהי אם כן הדרך לטפח תכונות אלו? מהם הדגשים של מערכת חינוכית המציבה את אידיאל הדמוקרטיה מול עיניה?

ראשית ברצוני לחזור לאמירה של שקולניק: "חשוב לא רק מה מלמדים אלא בעיקר כיצד". למידה משמעותית, המטפחת כוחות נפש עמוקים ומשאירה הד בנפשם של החניכים, אינה מתבצעת מאליה, פשוט מתוך החיים עצמם. למידה כזו גם אינה מתרחשת כאשר המניע הוא חיצוני לגמרי כמו מבחן ידע. למידה כזו יש לטפח וליצור. כיצד, במילותיו של נמרוד אלוני, נבטיח "שעץ הדעת יהיה לעץ החיים ליחיד ולקהילה"?¹⁴

כדי שעץ הדעת יהפוך לעץ החיים, יש ליצור תהליכים חינוכיים הנוגעים בתלמידים ומסייעים בידם לממש את כוחותיהם הפנימיים וכישוריהם. על תהליכי הלימוד להפוך להיות חיים, רלוונטיים, בעלי משקל ומשמעות עבור החניכים. מהעברת ידע ואינפורמציה גרידא צריכים תהליכים לימודיים להפוך ולהיות מטפחי חיים, משַני חיים ומעוררי חיים.

אדגיש שוב, התשתית לחברה דמוקרטית בריאה ומשגשגת עומדת על אנשי קהילה — שיכולה להיות זוג, משפחה, קהילת יישוב, רשות מקומית, עָם או מדינה — בעלי כישורים נפשיים המאפשרים חיים דמוקרטיים. כפי שציינתי בפתיחה, אלו הם כישורים אישיותיים נעלים ולא פשוט להשיגם. בין השאר מדובר על יכולת הקשבה, אמפתיה לאחר, קבלת השונה, כישורי חשיבה רחבה ומשוחררת, ביקורתיות, אוטונומיה ועצמאות בעשייה ובחשיבה ועוד.

תהליכים חינוכיים בבית ובבית ספר יכולים לעודד כישורים אלו ויכולים לדכא אותם. ישנן דרכים מגוונות לטפח איכויות אלו ולהבשילן מזרעים הקיימים בכל אחת ואחד מאיתנו, לפירות במהלך ההתבגרות. אציין כמה מהם.

אמנות ויצירה

אחד הכלים המשמעותיים בהקשר זה הוא שימוש ביצירה ואמנות. האדם הנחשף ליצירה אמנותית או היוצר אותה, נמצא במישור של התנסות נפשית מלאת רגש וחוויה, של ביטוי עצמי ושל קרבה לעצם מהותו. בכך מובילה אותנו היצירה האמנותית למעמקי ישותנו, מקרבת אותנו לעצמנו ומאפשרת תהליך של ידיעה עצמית. בנוסף מטפחת היצירה האמנותית את יכולת הביטוי, את היצירתיות, את היכולת לשאת ולהתמודד עם ניגודים ועוד שורה של תכונות משמעותיות ביותר לאופי החיים הדמוקרטיים, כמו: סבלנות, התמדה, עצמאות, וכן רוחב יריעה נפשי ואינטלקטואלי. בכך יכולה ההתנסות באומנות וביצירה לטפח באופן עקיף אומנם, אך חשוב מאין כמוהו, את היכולת לחיים משמעותיים בחברה דמוקרטית.

כאשר שטיינר, מייסד חינוך ולדורף, דיבר על האידיאל של האדם החופשי, ומייד אחר כך על החשיבות של יצירה אמנותית לכל אורך המסלול הבית־ספרי, הוא התכוון בדיוק לכך. וכך מהווה האומנות אחת מאבני המשען של בית ספר ולדורף. מהגן ועד כיתה י"ב מִתנסים הילדים בתחומי אומנות שונים, ואלו חשובים לא פחות מחשבון, לשון או כל תחום עיוני אחר. התנסות מלאת חיים בציור, בפיסול, בשירה, נגינה ודרמה היא חלק משמעותי מכל יום לימודים, בעוד הדגש אינו על הישגיות ועל יופי חיצוני של היצירה אלא על התהליך היצירתי עצמו, על העבודה הפנימית הנדרשת במסגרתו, ועל התפתחות אישיותית בהשראת האמנות.

למידה חברתית־רגשית

טיפוח של למידה חברתית־רגשית על כל הכרוך בכך הוא גם חלק משמעותי ביותר בהכנת כוחות הנפש והרוח לחיים דמוקרטיים. בספרו על חוויות מפתח בתהליכים חינוכיים בבית הספר כותב איש החינוך גד יאיר:

להערכתנו יש לראות ברגש חלק מהותי מכל תהליך חינוכי משמעותי. המחקר שלנו גילה שעוררות רגשית היא מנגנון חשוב, המעצים את השפעותיהן של חוויות מפתח, ואפשר לראות בה מניע של התחום ההכרתי [...] חלק זה מדגיש את חשיבותו של התחום הרגשי לרישומן של השפעות משמעותיות בתהליך החינוכי.¹⁵

הזנחת כוחות הרגש והחוויה בתהליכי למידה ובהוויית בית הספר היא אחת הסיבות לניכור, לשעמום ולחוסר היעילות של הלמידה הבית־ספרית. תהליכי למידה המתבססים על חוויה רגשית, על חיבור לנושא ועל רלוונטיות מטפחים בדיוק את הכשרים הנחוצים לחיים בחברה דמוקרטית: עצמאות, חשיבה חופשית ורחבה, יכולת לשוחח על דעות אחרות ולשאתן, ועוד.

מחשבות אלו יצרו את תהליכי הלימוד המקובלים בבית ספר ולדורף — תהליכים שבמיוחד בגיל הצעיר מתחילים מעשייה ופעילות גופנית, עוברים לתחום הרגשי על ידי סיפורים, תמונות פנימיות, אמנות ותהליכים חברתיים, ורק אחר כך עוברים להמשגה ולידע מופשט. כך למשל יחוו התלמידים מושג מופשט כמו משולש תחילה בגופם, בתנועה ובבנייה, אחר־כך ישמעו סיפור על משולש, יציירו משולשים שונים, ורק אז — אם אפשר לאחר לילה של עיכול והפנמה — יגיעו למושג "משולש" עצמו.¹⁶

טיפוח אקטיביות

למידה המבוססת על התנסות, על פעולה ועשייה — כל אלה מהווים גם הם חלק חשוב בהוויה חינוכית תומכת שמעודדת כשרים דמוקרטיים. אפשר לציין עוד אלמנטים מהותיים רבים, כמו למשל שאלת האקלים החברתי והיחסים האישיים בין כל באי בית הספר; למידה מבוססת פרויקטים; התנסויות חברתיות להכרת השונה, ועוד. שתי דוגמאות לאחרון: בתיכוני ולדורף נהוג לצאת (בזוגות או בקבוצות קטנות) לכמה ימים של התנסות בהוויית חיים שונה מזו המוכרת לילדים: כפר ערבי, ישיבה תיכונית, שכונה עירונית וכדומה; וכן "שבוע נרטיבים", שבוע שבו עוברים התלמידים בין נרטיבים של אנשים שונים במדינתנו. בדרך כלל הם שוהים במקום מסוים במשך יממה, פוגשים את אנשי המקום, ודרכם פוגשים נרטיבים מנוגדים ומגוונים בארצנו.

נסכם שמעֵבר ללמידת יסודות הדמוקרטיה בשיעורי אזרחות, ומעֵבר להתנסות ישירה בחיים דמוקרטיים, שללא ספק חשובים ביותר מגיל ההתבגרות, יש ליצור מערכת חינוכית שתוכל לטפח, לעודד ולעורר את הכשרים לחיים בחברה דמוקרטית, הטמונים כפוטנציאל בכל ילדה וילד. אם חשובה לנו חברה דמוקרטית בריאה ומשגשגת, הרי שיש להפוך את בתי הספר למקומות שבהם ילדים יכולים להגשים את עצמם, לבטא את עצמם, להביא את כישוריהם הרב־צדדיים לידי ביטוי, למצוא אוזן קשבת ולהתאמן בשיח, ליצור תהליכי למידה משמעותיים ורלוונטיים ולהתאמן בחשיבה רחבה ומעמיקה. חינוך מהותי מעין זה הוא צו השעה!

הערות

1          א. כהן, מ. שמידע, ש. צדקיהו, "דמוקרטיה, חינוך ובית־הספר — הצגת תיאוריות". עיונים בחינוך, 42, 1985. עמ' 5.

2          א. דורפמן, דמוקרטיה כשלטון עצמי משותף. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2016. עמ' 15.

3          ש. שקולניקוב, "תכני הלימוד והרעיון הדמוקרטי". עיונים בחינוך, 48, 1988 עמ' 18.

4          אפלטון, כתבים, כרך ב', תרגם י.ג. ליבס. שוקן, 1979.

5          ג'. דיואי, דמוקרטיה וחינוך — מבוא לפילוסופיה של החינוך. מוסד ביאליק, 1969 עמ' 27.

6  מ. נוסבאום, לא למטרות רווח: מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח. מכון מופת, 2017. עמ' 18.

7          בתוך: דור לדור: קבצים לחקר תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות 32, 2008. עמ' 21—44.

8          י. הכט, א. רם, "הדיאלוג בחינוך הדמוקרטי – מהעצמה אישית לאקטיביזם חברתי", בתוך: נ. אלוני (עורך), דיאלוגים מעצימים בחינוך ההומניסטי. הקיבוץ המאוחד, 2008. עמ' 37.

9  Human Relations magazine, 1949. תרגום חופשי

10        ע. זוהר, ציונים זה לא הכול: לקראת שיקומו של השיח הפדגוגי. הקיבוץ המאוחד, 2013. עמ' 22.

11  ד. פרקינס, לקראת בית ספר חכם. מכון ברנקו וייס, 1998.

12        ראו מדד הדמוקרטיות באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובו רוב מדינות העולם שנחשבות דמוקרטיות (167) נמצאות מתחת לציון 5.

13                    עיונים בחינוך, 6, 2012.

14        נ. אלוני (עורך), דיאלוגים מעצימים בחינוך הומניסטי. הקיבוץ המאוחד, 2008. עמ' 22.

15        ג. יאיר, מחוויות מפתח לנקודות מפנה. ספריית פועלים, 2006. עמ' 100.

16         ספרי חינוך אנתרופוסופי בהוצאת רסלינג מביא בהרחבה את שאלת הלימוד בבית ספר ולדורף עם דוגמאות רבות אחרות.

 

 

ד"ר גלעד גולדשמידט ממייסדי בית ספר ולדורף הרדוף, מחנך, מורה

ומרצה בתחומי חינוך ולדורף. [email protected]