דבר העורכת – גיליון אני

"חַפֵּשׂ בְּתּוֹךְ עַצְמְךָ וְתִמְצָא אֶת הָעוֹלָם חַפֵּשׂ בְּמֶרְחֲבֵי תֵּבֵל וְתִמְצָא אֶת עַצְמְךָ

שִׂים לֵב לפִעְיִמַת המְַּטֻטֶּלתֶ בֵּין הָעַצְמִי לָעוֹלָם

וּלְךָ תְּגַלֶה עַצְמָהּ יֵשׁוּת אָדָם עוֹלָם יֵשׁוּת עוֹלָם אָדָם" - רודולף שטיינר

 

גיליון זה נהרה ברוחו של איזה אני קולקטיבי נעלם, עת מאמר בנושא האני ששלח אודי לוי למערכת, לפני חודשים רבים, רקם סביבו עת ארוכה גופים של רגש ורצון והחליט להיוולד. כשהחלטנו להיענות לקריאת עובר הרוח המתהווה ולנסות ליצור לו גוף פיזי, נדהמתי באיזו מהירות הוא התגשם. מאידך, למרות ההישענות המשותפת על משנתו של שטיינר, נראה שלכל אחד מהכותבים יש תפיסת "אני" יחודית ונבדלת משלו. נכון שיש הסכמה גורפת על שהאני הוא הרכיב המהותי ביותר בישות האדם, אך מכאן כל אחד מאיתנו צועד לבד, מה ששוב עומד בסתירה לפתרון שמציעים חלק מהכותבים: "אני = את/ה". ואם כך, הייתכן שאין בעצם סתירה בין "אין אני" הבודהיסטי ל"הכול אני" השטיינרי (כפי שאומרת מיכל זיו קרמר בריאיון איתה)?

שטיינר פעל בימים בהם חקר המוח היה רק בחיתוליו. הייתכן שפספס משהו מהותי? אולי צודקים חוקרי המוח בטענתם שמה שאנחנו מכנים "אני" אינו אלא צבר תגובות לגירויים חיצוניים? ואם כן, איך ניתן ליישב את זה עם תחושת האני החזקה שלנו? (שואל דודו מליניאק במאמרו). ואם האני הוא אכן הגרעין האלוהי הנצחי והבלתי משתנה באדם, כפי שטוענות תפיסות רוחניות שונות, איך זה שתיאורית הקארמה נשענת על יכולתו של האני להשתנות מגלגול לגלגול? (ועל כך תוכלו לקרוא במאמרה של גלי אדר).

אל המאמרים שהזכרתי מצטרפים רבים אחרים וכולם מנסים לענות על שאלת האני. ולמרות שרובנו מתחילים כנראה לקרוא את הגיליון מנקודה אקראית, אני מציעה הפעם להתחיל עם המאמר הפותח של נועם שרון שקרא שוב (בפעם החמישית) את גוף נפש רוח ומציע כמה תובנות מפתיעות שיכולות ליישב חלק מהסתירות שלעיל.

בזמן העבודה על הגיליון קיבלתי את ההודעה המצערת על מותו של איתי פז. ידיעה שהכאיבה לי עמוקות גם אם ההכרות שלי עם איתי היתה בעצם רק דרך הסיפורים עליו. כשהתחלתי לאסוף חומרים לקטע פרידה קצר ושוחחתי עם מכיריו ואוהביו, הפך הכאב האינטואיטיבי לתחושת החמצה עמוקה. איך ייתכן שאדם כזה הלך כך פתאום? נראה היה שיש לו עוד כל כך הרבה לעשות ולתת. מסע חיים – שמנקודת המבט שלנו נראה באיבו – נקטע באבחה.

השיחות על איתי, במקביל לעריכת הגיליון, התרגמו לשאלה, ואם נאמין שהאינדיבידואל יוצא הדופן, שהכרנו כאיתי פז, בעצם רק ממשיך את מסעו שתוכנן בקפידה על ידי עצמו עוד לפני שנולד – האם יהיה לנו קל יותר לקבל את האובדן?

שיר קצר ללא שם של המשורר ט. כרמי מדבר על מרווח הנשימה בין שכחה לזיכרון – אחת מתנועות האני בישות האנושית. באיזשהו אופן, נדמה לי ששלוש השורות הקצרות האלה עוטפות ומכילות את כל הגיליון שלפניכם.

רק בזכות השכחה

חיינו הם חיים

והם חיים בזכות הזיכרון

בהוקרה לזכרו של איתי.

שלכם, סימונה

את הגיליון מלווים צילומיו של יואל שתרוג. מצלמתו של יואל תופסת רגעים יומיומיים ומתמירה אותם למופעים חד פעמיים של אנושיות מזוככת, מזכירה למתבונן שאני היא את ואני הוא אתה.