האם נוכל להתאפק ולא לחנך את ההורים?

בטורו "הורים לדוגמה" מדבר יפתח על הורים מסוימים בחינוך ולדורף שעוסקים ב"תעשיית הנשק, תעשיית ההימורים ובהופעות טלוויזיה שטחיות" ומקטלג אותם כלא מוסריים, בעוד שמולם, במשוואה שלו, נמצאים המחנכים, אנשי הוולדורף, במקום ערכי ומוסרי.  יפתח מציע שהמחנכים ישקפו לאותם הורים את המציאות: "אנו מאמינים שפועלכם אינו מביא טוב." האם שיקוף כזה אינו קצת מתיימר? ההורים האלה לא באו להתחנך ולא לקבל נזיפה כדי לשנות את דרכיהם. השאלה היא: האם המחנכים יוכלו לעמוד באתגר של לא-לחנך את ההורים?

יפתח כותב על הורים המשתתפים ב"תעשיות המזיקות מאוד לאדם ולסביבה". אבל לא רק הורים מסוימים מזיקים לסביבה, אלא כל אחד מאיתנו הוא חלק מהבעיה הסביבתית – כל הצריכה שלנו מזיקה לסביבה. אנו נוסעים בכלי רכב מזהמים, החשמל שבו אנו משתמשים נוצר בתהליך מזהם, ואפילו הנשימה שלנו מוסיפה פחמן דו חמצני לסביבה. כל אחד ואחת מאיתנו הוא חלק מהבעיה! אפשר לומר שהחברה שלנו חולה: הכלכלה, הרפואה, התרבות ועוד. מי שמשתתף בפעולות אנושיות בסיסיות, תורם את חלקו למחלה החברתית-סביבתית.

כולנו, כצרכני-קצה של השירות או הפעילות, תורמים את שלנו להתקיימות החברה, על מחלותיה. יש מי שהוא "פיון" בינוני, כמו אולי מוכר בחנות, ויש כאלה עם אחריות והשפעה גדולות יותר.

לגבי החלטות מוסריות שלנו: רבים מאיתנו לוקחים חלק בפולחן פוגעני כלפי חסרי ישע בני 8 ימים. כן, ברית המילה, שבישראל כלל לא נחשבת להליך רפואי, ולכן לא נדרשת שום הכשרה או הסמכה לביצועה. האם יש דילמה מוסרית לגבי קבלת הורים כאלה לוולדורף? או לגבי קבלת מורים ומחנכים שהסבו פגיעה כזו לילדיהם-שלהם? ויש עוד המון פעולות שאחרים עושים ואני מתנגד להן, כמו גם פעולות שלי – שלאחרים יש ביקורת עליהן. היכן הגבול?

אין תשובה פשוטה. אליבא דשטיינר, המוסר הוא אינדיבידואלי, אין טעם לשפוט את פעולותיו של האחר על-סמך המוסר האישי שלי.  אנו חיים בחברה מאוד שיפוטית, הן לגבי מה אמת ומה לא אמת, הן לגבי מהי פעולה נכונה ומה לא. החינוך והחברה שלנו מרגילים אותנו להיות שיפוטיים לגבי פעולות של אחרים, והדבר כך גם בחוגים אנתרופוסופיים. כדאי שנכיר בזה.

הכתבה המדוברת היא עדות לשיפוט מוסרי, לשלילה של פעולות האחר. הייתי מעדיף שנישמע כולנו לפסוק "טול קורה מבין עיניך".

ולהלן וריאציה על תפילת השלווה של "תוכנית 12 הצעדים" שלדעתי יכולה לכוון את הפנימיות שלנו:

אלי,

תן לי את השלווה לקבל את האנשים שאינני יכול לשנותם,

את האומץ לשנות את האחד שאני כן יכול לשנות,

ואת התבונה לזהות שהאחד הזה הוא אני.

זהו האתגר – איך נצליח לקבל כל הורה והורה באשר הוא – גם אם הוא עושה אחרת לגמרי מאיתנו? גם אם אנו מחשיבים את פועלו כמזיק לאדם ולסביבה?

לדעתי זהו האתגר, גם אם הוא מציב לפעמים רף גבוה.