חינוך | זהו אור הירח

לירח, או ללבנה כפי שהיא מכונה ביהדות – אשר אף הקדישה לה את תפילת הלבנה – יש השפעה גדולה על נפשו של האדם. מיתוסים, שירים, אמונות טפלות ותפילות קשורים בגרם השמיים הזה, אשר למרות כל הידע שיש לנו אודותיו, עדיין מהווה בעבור נפשנו סוד, מסתורין. אנו מתבוננים במולד הירח בראשית כל חודש, מלווים אותו בהתמלאו, נפעמים בכל פעם שהוא זורח עגול ושלם באמצע החודש, וחווים אותו קטֵן לקראת היעלמו ולידתו החדשה.

נשימה

בחינוך ולדורף מלמדים בכיתה ד' נושא בשם "האדם וממלכת החיות", שבו לומדים הילדים כיצד משתקף המבנה הפיזי של האדם (ראש, גֵו וגפיים) בממלכות החיות השונות. אך לפני שמתחילים לחקור ולגלות את חיות הראש או את חיות הגו (ובסופו של תהליך מגלים שאין "חיות גפיים", מכיוון שרק באדם הגפיים חופשיות ומקיימות את רצונו לא רק למען הישרדות) – אנו מתמקדים בהתבוננות בראשו של האדם, שבצורתו ובתפקודו דומה לשמש מאירה. בהמשך אנחנו מתבוננים בגו – בעיקר במערכת הריתמית (לב–ריאות) ובעמוד השדרה.

אם הראש הוא שמש, איזה גוף שמימי מדַמות המערכות הריתמיות? את הירח כמובן. כשאנו שואפים אוויר, בית החזה מתמלא; כשאנו נושפים אוויר, בית החזה שלנו מתרוקן, כמו הירח המתמלא ומתרוקן, כמו גאות ושפל. המערכת הריתמית עצמה כשמה כן היא, פועלת בקצב אחיד וקבוע (בזמן רגיעה כמובן). באופן כללי, אפשר לומר שהגו "מתפקד" כירח וכמותו הוא שומר על הריתמוסים של החיים. לא בִּכדִי מדבר שטיינר על תקופת הירח (לא הירח הפיזי), כעל הזמן שבו נולד הגוף האסטרלי של האדם. בספרו מדע הנסתר בקוויו העיקריים [1]  מתאר שטיינר את תהליך היווצרות האדם, ומסביר שבתקופת שבתאי קדום נוצר הגוף הפיזי; בתקופת השמש הקדומה (שוב, לא השמש הפיזית) נוצר הגוף האתרי; בתקופת ירח קדמון, כאמור, נולד הגוף האסטרלי; ובתקופת ארץ, שבה אנו מצויים כעת, קיבל האדם את האני שלו. ואם נחזור תקופה אחת אחורה, לירח, הרי שהוא קשור באופן מובהק לרגשות, פחדים, מאוויים ומקומות לא מעובדים בתוכנו, או כפי שקראו לזה הפינק פלויד – הצד האפל של הירח...

בבית הספר היסודי אנו רואים חשיבות גדולה בעבודה עם המחזוריות הירחית במובן הריתמי שלה, כלומר עם ריתמוסים בריאים, המיושמים בעזרת התכוונותו ותודעתו של המחנך. מכאן החשיבות הרבה של עבודה עם דיבור, תנועה והֶרגלים החוזרים על עצמם, כדי לייצר תהליך נשימה בריא בין הגופים הפיזי והאתרי לבין הגוף האסטרלי והאני. כאשר הפעילות בכיתה (או בבית) היא כאוטית, לא מסודרת ולא מתקיימת מתוך פעימה אחידה ורגועה, נפשו של הילד הצעיר מתחילה לגעוש ולחוש חוסר ביטחון ופחד. העבודה הריתמית בשבעון השני, בעיקר בכיתות הצעירות, מייצרת שקט ומאפשרת עוגן וביטחון, כך שכאשר נולד הגוף האסטרלי בכיתות הבוגרות יותר, יש לו על מה להישען ומאַיִן לקבל מענה לתהליכי הגאות והשפל המציפים אותו.

איור: דגנית רודובסקי

שמש ראויה לשיקוף

הירח הוא גוף שמיימי שאינו מאיר באופן עצמאי אלא משקף את אור השמש. כלומר, מה שאנו רואים כאור לבן המופץ מהירח הוא למעשה החזרה של אור השמש שאותה איננו רואים בלילה. אצל ילדים צעירים ניתן לדמות את ההוויה הירחית המשקפת לפעולת חיקוי. ככל שהילדים צעירים יותר, הם אינם פועלים מתוך רצון חופשי ומחשבתי אלא סופגים לתוכם את המחשבות, הרגשות והמעשים של הסובבים אותם – ומקרינים אותם לעולם. לכן יש חשיבות כל כך גדולה למהותם הפנימית והחיצונית של ההורה והמחנך, שכן הם חייבים להיות עבור הילד שמש ראויה לחיקוי. האופן שבו הילד יפתֵח חופש מחשבתי בשלב מאוחר יותר בחייו קשור קשר עמוק למזון הנפש שקיבל לחיקוי בגיל הצעיר. כמו הירח, הילד הוא מראָה של המבוגר, ועלינו מוטלת אחריות רבה להיות ראויים לשיקוף.

הירח, ממש כמו הנפש, הוא אניגמה. על כן, ישנה חשיבות גדולה עבור כל אדם, ובוודאי למחנך, להתבונן ערב ערב בירח; למדוט על החוויה הנפשית שנולדת בתוכי כאשר הוא בתהליך ההתרחבות, כאשר הוא מתרוקן וכשהוא מלא; לחפש בתוך נפשי קשר בין מצב הירח לאופי המחשבות ולפעילות הנפשית שבי. התבוננות עדינה וקשובה מעלה אצלי תובנות עמוקות לגבי עצמי ולגבי מה שאני מקרין לילדים. כשאני עושה זאת בכנות ובאומץ אני יכול לראות כיצד תופעות שאינן מוצאות חן בעיניי בכיתה, הן למעשה האופן שבו הילדים מחקים התנהגויות, מחשבות או רגשות שלי, שאיני מודע להם או שאיני רוצה להכיר בקיומם.

כל תופעה בעולם היא למעשה ביטוי של איכות או תכונה שניתן למצוא גם באדם, מכיוון שכפי שאמר האר"י: "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול". וכמובן גם שטיינר מתייחס לכך באומרו שאם נרצה לפתור את חידת האדם עלינו להתבונן בעולם – ואם נרצה לפתור את חידת העולם עלינו להתבונן באדם. אז קחו לכם כמה רגעים להתבונן בעולם בכלל ובירח בפרט, ונסו לגלות את חידת עצמכם כדי להוות שמש ראויה ומחממת עבור לבבות הילדים.

1   בתרגום דב וירושבסקי, הוצאת תלתן.