חציית הסף של האנושות ולידת האני

היפרדות פעילויות הנפש

אל מול ההתרחשויות ההיסטוריות המטלטלות שאנחנו עוברים בשנים האחרונות, עולה ממעמקי הנפש השאלה: מהן הנסיבות התת-קרקעיות שעומדות בתשתיתה של התרחשות זו? מה מתרחש מאחורי הקלעים של במת התרבות וההיסטוריה? מהם השינויים הטקטוניים להם אנחנו עדים ובעיצובם אנחנו נקראים לקחת חלק? אינדיקציה מסוימת של רודולף שטיינר יכולה להוות נקודת מוצא לחיפוש אחר תשובה לשאלות אלה: האנושות נמצאת היום בתהליך של חציית סף. שטיינר מתחיל לדבר על כך בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שהיוותה מעין חציית קו בכל התפיסה של האנושות את עצמה. צורות חברתיות, מבני חשיבה, ודפוסי חיים שליוו את האנושות לאורך מאות שנים, קורסים באחת לתוך עיי החורבות שהותירה המלחמה אחריה. 

האנושות ככלל, אומר שטיינר, עוברת מסופה של המאה התשע עשרה את מה שהאדם היחיד מתנסה בו בתהליך החניכה – את תהליך חציית הסף שאותו עובר האדם היחיד בדרך ההתאמנות האזוטרית. שטיינר מפנה אותנו לתהליכים המתוארים בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, שם מתוארים השינויים הפנימיים אותם עובר האדם היחיד במסע החניכה שלו כמפתח להבנת התהליכים שאותם עוברת כיום האנושות בכללותה. מה משמעות הדבר "לחצות את הסף"? מהיכן אנחנו חוצים ולאן? דרך תהליך החניכה מתפתחים באדם הכישורים שמאפשרים לו להתמיר את תודעתו, כך שהיא תוכל להתנסות באופן פעיל בהוויית הרוח. מתודעה ארצית בעלת אופי דואליסטי, מפריד, לתודעה חובקת-כול בעלת אופי אחדותי. 

תהליך חשוב שהאדם עובר במהלך התאמנותו הפנימית אפשר לתאר כהיפרדות שנוצרת בתוך המרקם העדין של חיי נפשו, פרימה הדרגתית של החוטים שקשרו חשיבה, רגש ורצון. בשביל להבין מה זה אומר, עלינו להתבונן תחילה באדם לפני תהליכי החניכה שלו. במצב זה מתקיים תואַם מסוים בעל אופי אינסטינקטיבי בין פעילויות נפשו – החשיבה, הרגש והרצון. אם למשל האדם חושב על מישהו שהוא אוהב, יתעורר בו בדרך כלל רגש של חום, של חיבה או שמחה כלפיו, וקרוב לוודאי שרצונו יגיב בהתאם והוא ירצה לעשות משהו למענו. אפשר לראות זאת בוואריאציות רבות בחיים. רגש מסוים יעלה מחשבות ספציפיות הקשורות בו, ורגשות מסוימים יפעלו על הרצון בצורה כזאת או אחרת, אך תואַם זה מתרחש ללא השתתפותו הפעילה של האדם. 

מה שיקרה כתוצאה מההתאמנות האזוטרית הוא שקשרים אלו בין החשיבה, הרגש והרצון יתחילו להיפרם. אחת הסכנות של היפרדות זו היא שהדומיננטיות שהייתה בנפש לפני תהליך ההיפרדות, תקבל כעת תאוצה ותוביל את האדם לחד-צדדיות קיצונית.

אם אדם חי למשל יותר בספֵירת החשיבה, אזי כעת תשתחרר החשיבה משני היסודות האחרים שאיזנו אותה קודם לכן, הרגש והרצון, והוא עלול להפוך לבעל חשיבה שאומנם תהיה מועצמת, אבל מאידך גיסא – קרה ומרוחקת. כך, אדם "חשיבתי" שכזה עשוי לאבד בתהליך החניכה את הקשר לממשות הלב ואיתו את תחושת האמפתיה והעניין באדם האחר. במצב הנפש שקיים לפני ההפרדה, הרגש מאזן ובולם את החשיבה; כתוצאה מדרך החינוך והתרבות בהם גדל האדם, הוא ירגיש כי ישנן מחשבות שאינן ראויות. הרגש יכול להוות בלם מוסרי הן לגבי החשיבה והן לגבי הרצון. כעת כשהחשיבה משתחררת מאחיזתה ברגש, הסייג הזה נעלם. מבחינת החוויה הנפשית אין יותר מחשבות שלא ראוי לחשוב אותן. במצב זה, על האדם למצוא מצפֵּן מוסרי חדש, ממקור אחר. 

בקוטב האחר, אם מנגד היה האדם קודם להתאמנותו הפנימית בעל נטייה בולטת לספירת הרצון, כעת ישתחרר הרצון מאחיזתו המאזנת בחשיבה וברגש, והאדם עלול להפוך לבולדוזר דורסני. כעת לא מרסנים עוד החשיבה והרגש את פעולת רצונו. הקודים המוסריים שעיצבו את האדם מילדותו מותרים, והוא יכול לדהור קדימה מתוך הדחפים המניעים אותו, משוחרר ממוסרות החשיבה והרגש.

והרגש? אצל מי שחי בדומיננטיות בספירת הרגש לפני תהליך ההיפרדות, משתחרר כעת הרגש והופך להיות חזות הכול. עלולה להתפתח אצלו נטייה לסנטימנטליות ולרפיסוּת פנימית. החוויה האישית הפרסונלית עשויה להפוך אצלו כעת לדבר היחיד שמתווה את מחשבותיו ומעשיו. 

סכנה נוספת של תהליך ההיפרדות המתואר היא כאוס המשתלט על חיי הנפש. לפני אותו פירוד שררה אחדות מסוימת בין חשיבה, רגש ורצון, שאותה מכנה שטיינר במקום מסוים "האחדות הכאוטית". מהי אותה "אחדות כאוטית"? במצבה "הרגיל", שלפני ההפרדה, נמצאת הנפש במעין כאוס מתמיד שמוחזק ברמה מסוימת מבחוץ, על ידי מבנים שנוצרו דרך חינוך, מסורת ותרבות. אחדות זו דואגת לכך ששלוש פעילויות הנפש יחיו יחדיו באיזון מסוים, שאף לא אחת מהן תיצור דומיננטיות חד-צדדית ביחס לשתיים האחרות. מצד שני, בתוך אותה אחדות אינסטינקטיבית שוררת ערבוביה מתמדת של דימויים, רצונות, כמיהות, רגשות ודחפים המניעים זה את זה, חודרים זה לזה ומפירים תדיר זה את פעילותו של זה. זוהי האחדות הכאוטית. כעת, דרך ההתאמנות האזוטרית המובילה לפרימתם של מבני הנפש היסודיים, ישנה סכנה שיחד עם פרימה זו, יחד עם השתחררות פעילויות הנפש, ישתחרר גם הכאוס. 

על אף סכנות אלה, תהליך היפרדות זה הוא הכרחי. כל עוד האחדוּת הזו של חשיבה, רגש ורצון מחזיקה את האדם במצב של הרמוניה אינסטינקטיבית, יהיו רבדים מסוימים של ההוויה שלא יהיה ביכולתו לחוות. אותה אחדות שומרת עליו מפני הכאוס, אך גם מסתירה מפניו מציאות עמוקה יותר. ל"אחדות כאוטית" זו אפשר גם לקרוא "פרסונה". אותה פרסונה, לה האדם קורא בחיים הרגילים "עצמי", או "אני", היא המסכה (פרסונה ביוונית: מסיכה) שגם מגינה עליו, אבל גם מסתירה מפניו את ממשות העומק של ישותו העצמית כלפי פנים, ושל העולם הסובב אותו כלפי חוץ. כדי שהאדם יוכל לחצות את הסף, על האחדות הזו להתפרק. כאן אנו ניצבים ברגע סיפּי. מצד אחד אפשרות להרחבת תודעה משמעותית, מצד שני – סכנת התפרקות. 

לכן כנדבך הכרחי לצד תהליכי החניכה המדיטטיביים שהולכים ופורמים את קישורי הנפש, על האדם לבסס דרך פעילות האני שלו את ההובלה והשליטה העצמית בחשיבה, ברגש וברצון. את מה שהחזיק אותם קודם לכן בצורה אינסטינקטיבית בדרך שתואר למעלה, צריכה כעת להחליף פעילותו של האני. אני עצמי נקרא כעת להוביל את חשיבתי, ללמוד לאזן את חיי הרגש ולהיות אדון לרצוני. אז נפתחת הדרך בצורה בריאה לאותה התנסות תודעתית מורחבת. משמעות הדבר היא, שתהליך חציית הסף הוא לאמיתו של דבר תהליך של התבגרות, של לקיחת אחריות על משהו שלפני כן נישא בצורה היקפית דרך חינוך ומסורת, דרך מערכות של הרגלים ושפה. 

מה שמשתחרר עכשיו דרך פרימת השילוש הנפשי של חשיבה, רגש ורצון, הוא האני. אפשר לתאר רגע סיפי זה כהתעוררות האני להווייתו העצמית כישות-אדם-עולם.

 

היפרדות השילוש התרבותי ולידת האני

פתחנו בכך שהאנושות ככלל חוצה בתקופתנו את הסף. כדי להבין התרחשות זו ביתר בהירות, עלינו לשאול: מהי המקבילה לחשיבה, רגש ורצון בתוך ההקשר התרבותי הרחב? את הספֵירה התרבותית המבוססת על החשיבה אנחנו מכנים מדע. זהו "העולם המדעי". מדע נוצר כשהחשיבה הופכת לפעילות מודעת, מתודית, שיטתית. כשאנחנו פועלים באופן יוצר מתוך ספירת האמצע החווה-מרגישה, מופיעה האמנות. האמנות היא הביטוי כלפי חוץ של ספירת המרכז. יש להדגיש זאת בייחוד בתקופתנו, תקופת נפש התודעה, שבה היסוד התודעתי-חשיבתי תפס מקום כה דומיננטי, ושהתפתחה בה תפיסה המניחה שכל מעשינו הם תוצרים של חשיבה. ביחס לאמנות עומדת החשיבה בחוסר אונים מוחלט, לולא התנסיתי בה קודם לכן דרך ספירת המרכז החווה שלי. כפי שהחשיבה מהווה בסיס למדע והאמנות נוצרת מתוך הרגש, כך כשאנחנו מובילים את רובד הרצון כלפי חוץ נוצרת הספירה הדתית. המאמין הדתי נבחן במעשה, בקיום המצווה, בהגשמה – קודם "נעשה" אחר כך "נשמע". ה"נשמע" קשור במובן זה ל"משמעות". במובן הרחב, ניתן לומר שהספירה הרליגיוזית הדתית היא הספירה של מימוש הרצון האלוהי על ידי בני האדם – הגשמת הרוח עד לרמת המעשה. 

בהתבוננות על התרבויות המיסטריות העתיקות, כפי שהתפתחו למשל במצרים, במסופוטמיה וביוון, נוכל לראות שלמעשה, ההבחנה הזאת בין מדע, אמנות ודת לא הייתה קיימת. מוּבחנוּת זו היא חדשה יחסית בתולדות התרבות האנושית. במשך כל ההתפתחות התרבותית, עם הפסקה קצרה בתרבות היוונית הקלאסית, היו שלושת הנדבכים הללו של התרבות אחוזים באחדות רוחנית אחת. לגבי יצירה כמו ספר בראשית, הפותחת במילים: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו", אפשר לשאול: האם מדובר כאן במדע, באמנות, או בדת? בעבור העברי הקדום זה היה מדע, כלומר, הסבר מדעי-רוחי לבריאת העולם; אך הייתה זו גם אמנות, כלומר, יצירה פואטית כבירה שבה המשמעות עולה ישירות מתוך המצלול והתמונות; וכמובן הייתה זו גם דת, ספר קודש שממנו נובע מקומו ותפקידו של האדם בעולם. אחדות זו בין מדע, אמנות ודת התקיימה למעשה עד לתחילת העת החדשה.

במהלך ימי הביניים ההבחנות בין מדע אמנות ודת לא ממש התקיימו אלא כדגשים בתוך הוויה תרבותית אחדותית. תחת חסות הכנסייה התפתחה החשיבה כתיאולוגיה, כלומר, היא הציבה את עצמה לחלוטין בשירות הדת, וככזאת הייתה כפופה בדרך כלל לחלוטין לדוֹגמה של הכנסייה. כך גם האמנות. היו כמובן גם היבטים אמנותיים עממיים יותר, אבל הפעילות האמנותית המרכזית (בשירה כליטורגיה, במוזיקה כחלק מהמיסה, ובאמנות הפלסטית במבנים, בפיסול ובציור של הקתדרלות) הציבה עצמה בשירות הדת. 

מה שאנחנו רואים ביציאה מימי הביניים לתוך העת החדשה, עם הרנסנס ולאחר מכן עם המהפכה המדעית של המאה השבע עשרה, הוא תהליך היפרדות: המדע והאמנות משתחררים מחסות הדת, וכעת כל אחד מהם יבסס את עצמו בנפרד. רגע המעבר הזה הוא בעל כוח תרבותי עצום. מה שדגר והבשיל במשך מאות שנים תחת חסות הדת, משתחרר עכשיו באחת ומראה את פירותיו. הרנסנס הוא פריחה תרבותית שאפשר לראותה גם כתהליך של החצנה. מתוך מעטפת הניצן פורח עכשיו הרנסנס. 

האמנות שאינה כבולה עוד לדוגמה מסוימת, יכולה כעת לשכלל את כליה ולהגיע לשיאים חדשים. האומן מופנה כעת מצד אחד להתבוננות ישירה בעולם ומצד שני לעיצוב שפה אמנותית הנשענת על פעילותו האינדיבידואלית. תהליך זה מוביל דרך המאות הבאות, דרך הבארוק והרומנטיקה, לשכלול הולך וגדל של הכלים האמנותיים. שכלול זה מגיע לשיא מסוים לקראת סופה של המאה התשע עשרה עם תהליכי הפשטה מתגברים בתחום השירה והציור, למשל. האמנות הולכת ונסגרת בתוך עצמה. אם לפני כן, בימי הביניים, ועדיין ברנסנס, הייתה האמנות חלק מאורגניזם החיים התרבותיים עצמם, הרי שהיא מתכנסת עכשיו יותר ויותר בגלריות ומוזיאונים, והופכת לנחלתם של יודעי דבר.

גם הפעילות המדעית יכולה להשתחרר עכשיו. החשיבה לא מרגישה את עצמה יותר מחויבת לדוגמה של הדת ויכולה כעת לפתח את פעילותה מתוך התבוננות ישירה במציאות. זוהי תשתית פעולתם של אסטרונום כמו קפלר ושל פילוסוף דוגמת דקארט. כך נוצר הבסיס למדעי הטבע, וכך מונח הבסיס לפילוסופיה של העת החדשה. השתחררות דומה אפשר לראות גם בספירה של הדת. במהלך של מספר מאות בודדות עוברת ספירת הרצון תהליך של חילוּן. בנצרות התרחש תהליך חילון זה במעבר מן הקתוליות, שבה היסוד הריטואלי נתפס עדיין כהנכחה ישירה של האלוהות על פני האדמה – דרך תהליכי אבסטרקציה בפרוטסטנטיות, בהם נתפס הטקס כסימבול בלבד – ועד להשתחררות הרצון לחייו העצמיים בתנועת ההשכלה והנאורות של המאה השמונה עשרה והתשע עשרה.

כל המהלך הזה שמתחיל עם תחילתה של המאה החמש עשרה, עם היציאה מימי הביניים לתוך העת החדשה, מגיע לקצה מסוים לקראת סופה של המאה התשע עשרה, כלומר, לקראת אותו רגע שתואר למעלה, בו האנושות מתחילה לחצות הסף. מה שהיה לפני כן פירוד במובנו ההכרחי, שאִפשר לשלושת תחומי התרבות להגיע לפריחה, הופך בהדרגה לקרע ולנֶתֶק. הפירוד הופך לפיצול. 

המדע שהשתחרר מכבליה של הדת והביא את עצמו לשכלול עצום, מכוון אל היסוד החומרי בלבד ומאבד בהדרגה את הקשר לשלם: הוא מתפצל בתוך עצמו לתחומי ידע ספציפיים יותר ויותר, שאין בכוחם להתכנס לתמונה שלמותית. הרצון שהלך והשתחרר מהיסוד הדתי-רליגיוזי נותר ללא מצפן מוסרי שינחה אותו, ובכך הוטלה התרבות המערבית לתוך ניהיליזם מוסרי. גם האמנות משתחררת. היא הולכת ונסגרת לתוך עצמה, ומגיעה למה שהמשורר הצרפתי סטפאן מלארמה קרא "השירה הטהורה", שירה שאינה מנסה עוד לדבר דבר מה, כי אם להיות הצטלצלות טהורה של מצלול ומקצב. 

אנחנו עדים כאן להשתחררות השילוש התרבותי של מדע, אמנות ודת, כביטוי לתהליכי השתחררות בתוך הישות האנושית עצמה, שמובילה אותנו לרגע חציית הסף. הקונסטיטוציה, מבנה היחסים בנפש האדם בין חשיבה רגש ורצון, הולכת ומשתנה. מבני התרבות הישנה נשברים וקורסים. אבל הפירוד הזה, כפי שהוזכר כבר קודם לכן, הוא התנאי להתפתחותה של תודעה גבוהה יותר. במובן זה אפשר לומר שהליבּה של התרחשות חציית הסף היא לידתה של תודעת אני חדשה. זוהי המשמעות העמוקה של חציית הסף: המעטפת המגוננת והכובלת הוסרה, והאני כישות חובקת כול, כישות-אדם-עולם, יכול עכשיו להבקיע אל תודעת האדם כדי להפוך בתוכו להוויה מודעת ויוצרת. דברים אלה מכוונים אותנו לאירוע השִיבה, שתחילתו לפי שטיינר בשנות השלושים של המאה העשרים והוא ימשיך לצמוח לתוך המאות והאלפים הבאים. 

דרך התהליך שתואר, שבו נפרמים החוטים הקושרים חשיבה, רגש ורצון, מובל האדם למפגש עם מה שמכונה "שומר הסף הקטן" ו"שומר הסף הגדול". שומר הסף הקטן מנכיח בפני האדם באופן ישותי את ההיבטים הלא מותמרים של ישותו העצמית. על האדם להכיר בדמות צל זו את כל מכלול מעשי העבר הלא גאולים שלו, כדי שיוכל לקחת עליהם אחריות ולהתמירם בהדרגה. שומר הסף הקטן עומד בשער לעולם הרוח ומפנה את האדם אל עצמו בצורה נוקבת: חציית הסף ללא לקיחת אחריות מלאה על ההתמרה העצמית תגרור את האדם לתהומות של השחתה עצמית. שומר הסף הגדול כדמות של אור, נושא בעבור האדם את מה שהוא יוכל לצמוח אליו בעתיד דרך התמרה והשלמה עצמית. את לידת האני דרך תהליך חציית הסף ניתן לראות כמפגש עם שומר הסף הגדול. האדם פוגש את ישות העתיד שלו עצמו, כישות עמנואל. ישות זו מפנה אותו אל אחיו בני האדם ואל הברואים האחרים, מכוונת אותו לממשות האני באחר. מנקודת מבט של ישות-אדם-עולם, השלמה עצמית חייבת לכלול בתוכה השלמת עולם. 

במהלך המאה העשרים ולתוך המאה העשרים ואחת מתנסה האנושות ככלל במפגש מטלטל עם שומר הסף הקטן שלה. הדמון עולה בעוצמה מתוך התהום. על האנושות להתעמת עם עברה הלא גאול, במפגש עם תעצומות של הרס ורוע וליצור, מתוך סיפּים של אין אונים, תשתית לתרבות חדשה.

דרך לידת האני יכול עכשיו לראשונה להיווצר בסיס לקשר מחודש בין מדע, אמנות ודת, קשר שאינו נשען עוד על "החזקה מבחוץ", כי אם על מובחנות כמו-מוזיקלית של פעימת האני עצמו בין היקף למרכז. חשיבה, רגש ורצון מתגלים בממשותם כהיבטים של אותה פעילות יסוד נושמת של האני כישות חובקת כול. כך, דרך חציית הסף, נוצרים לראשונה התנאים ליצירה של אימפולס תרבותי המבוסס על אחדות מחודשת של מדע, אמנות ודת. וזהו אחד התפקידים המובהקים של האנתרופוסופיה: ליצור את התשתית ההכרתית, החווייתית והפרקטית להתהוות של תרבות חדשה מתוך האני הנני. 

חדר המראות של התרבות הפוסט מודרנית

בעשורים האחרונים של המאה העשרים ולתוך תקופתנו ממש, מתקדם תהליך חציית הסף צעד נוסף. כדי ליצור פרספקטיבה לגבי מקומנו העכשווי בתהליך, עלינו להתבונן תחילה בדברים הבאים. כל עוד שוהה האדם בעולם הגשמי, אפשר לומר שהחומר מתקן את תודעתו בהתמדה. עליו להתייחס לחוקים של העולם הפיזי. אין זה משנה כלל מה אחשוב על הקיר שלפנַיי – אם אנסה לחצות דרכו הוא יבלום אותי. העולם הפיזי מתקן ומארגן את מחשבותינו באופן מתמיד ומתווה את התנהלותנו בעולם. אך מה קורה כשאדם חוצה את הסף? אין עוד דבר שיתקן אותו בצורה ישירה כזו. עליו ללמוד להתמצא בעולם נטול גבולות. על בסיס הדברים הללו אומר שטיינר: 

 מלבד עובדה זו [שהעולם הפיזי כבר לא מתקן אותנו], ישנה כעת גם אחרת שדרכה האדם יכול להיכנס לבלבול, כשהוא נכנס לעולם האימגינטיבי לעולם האימגינטיבי ללא הדרכה מתאימה. התלמיד של המדע האוקולטי אכן לומד קודם כול להכיר את עצמו ביחס לכל הישויות הרוחיות. בחיים הפיזיים יש לאדם רגשות, תשוקות כמיהות, דחפים, דימויים וכדומה. אומנם כל אלה נגרמים על-ידי העולם החיצון, אבל האדם יודע בוודאות שהם חלק מעולמו הפנימי והוא מבדיל אותם ככאלו, כמה שמתרחש בנפשו מתוך השפעת העצמים של העולם החיצון.

בעולם הפיזי איני יודע רק שאין ביכולתי לחצות דרך הקיר, אני יודע גם שרגשותיי הם שלי ולא של העץ עליו אני מסתכל. כשעולה בי רגש, יש לי הרגשה שהוא קשור אליי, כשעולה בי מחשבה, חש אני שהיא קשורה בי. עכשיו, בתהליך חציית הסף, האדם נכנס לעולם האימגינטיבי, שהוא למעשה עולם הנפש (או העולם האסטרלי) ועד כמה שזה יכול להישמע מפתיע לתודעה הרגילה, יכולת ההבחנה הזאת נפסקת:

מייד כשהחוש האימגינטיבי נפתח, נפסקת ההבחנה הקלה הזאת לחלוטין. הרגשות, התשוקות, הדימויים העצמיים של התלמיד, יוצאים ממנו פשוטו כמשמעו, מתעצבים לצורה, לצבע ולצליל. הוא ניצב עכשיו מולם כמו מול עצמים וישויות של העולם הפיזי. כלומר, מופיע בו, בעולם האימגינטיבי, הכול באופן הופכי, כמו בתמונת מראה. מה שזורם מתוך האדם מופיע כאילו מבקש לבוא אליו מבחוץ. כך יכול לקרות שאדם יחווה עצמו מוקף בעולם פנטסטי לחלוטין. לפעמים מגרה ומפתה ולפעמים איום למראה. למעשה אין הוא רואה אלא את מחשבותיו, את כמיהותיו ואת תשוקותיו העצמיות שהפכו לתמונות. אדם עלול ליפול לטעות גדולה אם הוא רוצה להאמין שקל להבחין בין אותה עצמיות שהפכה לתמונות לבין עולם הרוח הממשי.. 

מה מתואר כאן? בתחום שמעבר לסף, מה שהופיע קודם לכן מתוכי, מגיע אליי עכשיו "מבחוץ". ברמה מסוימת אנחנו מכירים זאת כבר מעולם החלום. האריה שרודף אחריי בחלום הוא התגלמות אספקט מסוים של נפשי. אנחנו פוגשים את מה שחי בגוף האסטרלי שלנו מומחש באופן תמונתי סימבולי. הוא פוגש אותנו מבחוץ. בעולם העל חושי מקבל הדבר ממשות קונקרטית לחלוטין. אפשר לומר שאני פוגש את ההיטלים האסטרליים שלי עצמי כישויות קונקרטיות לחלוטין. לקראת סוף הקטע המצוטט נאמר שמי שחושב שיהיה קל להבדיל בין הממשות הרוחית לבין ההיבטים האסטרליים שבאים אלינו מבחוץ, טועה. 

במיסטריות העתיקות, כשהתלמיד היה עובר את תהליך חציית הסף, היה מתלווה אליו תחילה מורה דרך, מתקדש, שהיה מנחה אותו בשלבים הראשונים. ההתמצאות בעולם החדש שנפרש כאן לפנינו אינה פשוטה. מה אמיתי ומה אינו אלא היטל נפשי בלבד? 

למעשה, אנחנו – כאנושות, כתרבות – נמצאים מאז העשורים האחרונים של המאה העשרים בעולם המראות הזה. שאלת האמת, היכולת להתמצא, הופכת לשאלה קיומית. והדבר מתחזק מאוד דרך המדיה: כל אדם הופך לתחנת שידור, או לערוץ טלוויזיה. אדם יוצר בלוג, מעלה אותו לרשת, והתוכן של עולמו הפנימי מתחיל לרצד בעולם במאות, אלפי, או מאות אלפי שכפולים. דבר מה שחייתי כהגיג, כדימוי, בתוך נפשי, הופך לממשות כמו-אובייקטיבית. זהו חדר המראות של התרבות הפוסט מודרנית. נוצר קושי עצום להבחין בין ממשות לאי-ממשות, משום שהאי-ממשות הופכת לממשות. הדימוי שהעליתי מקבל מעמד של אובייקטיביות ומוחזר אליי, ואל אחרים, כממשות בתמונה או בטקסט, מבחוץ. והדבר תופס תאוצה עצומה דרך התפתחות הבינה המלאכותית. 

עלינו ללמוד להתמצא בלבירינט של עולם נטול עוגן או משען. בתוך עולם מראות זה עלינו למצוא את דרכנו דרך צלילה פנימה "לנקודה שנוכל לומר לעצמנו: כאן איננו עוד 'אני' בלבד. כאן מצוי משהו יותר מ'אני'". נקודת ישות זו תוביל אותנו אל העולם, אל האחר, המתגלה אז כאספקט ממשי של ישותנו.

 

יפתח בן אהרון מלמד אנתרופוסופיה בשנת המבוא בהרדוף ובמקומות אחרים בארץ. עוסק במחקר ובכתיבה.[email protected]