המדע המערבי פיתח מתודה ברורה לעריכת מחקר בעולם הפיסי כדי להגיע לאמת: שילוב של התנסות, תצפית, חשיבה וחזרה על ניסויים שוב ושוב. האם ניתן להשתמש באותה מתודה גם ביחס לעולמות שמעבר לעולם הפיזי, ובמיוחד כלפי עולם הרוח? אם כן, צריך גם לשאול:
- מהי האמת בעולם הרוח?
- מהי ההתנסות ומהו מושא התצפית?
- מהי החשיבה המתאימה כדי לדעת את עולם הרוח?
במאמר זה אציג את פירות החקירה שלי כיועצת ביוגרפית, המבוססת על הידע הרוחני שמסר רודולף שטיינר, תוך התבוננות בדמותו של ג'וזפה גריבלדי (1807– 1882) מייסד איטליה המודרנית, ואתמקד בנושא הפער שבין אישיות האדם בהתגשמותו הנוכחית לבין ישותו השלמה, המבטאת את מהותו. אתייחס לשאלות שהעליתי, וארחיב על אופן החשיבה שיש לפתח כיום כדי להגיע לסוד משמעות חיי האדם על פי חוקי הקארמה.
גריבלדי, מייסד איטליה – המתח בין האישיות למהות
בהרצאותיו, שאוגדו בספר יחסי קארמה[1], מציג רודולף שטיינר את תוצאות חקירתו הרוחית לגבי דמויות של אנשים רבים, תוך תיאור של התגשמויותיהם האחרונות ועברם הקארמתי.
בהצגת דמותו של גריבלדי שטיינר מפתיע ומסביר מדוע בחר לתאר דווקא אינדיבידואל זה. הוא מתייחס לשאלה שהופנתה אליו פעמים רבות: היכן נמצאים היום המקודשים של העבר? הוא מתאר את התגשמותו הקודמת של גריבלדי, שהתרחשה לדבריו במאה התשיעית, כמקודש במיסטריות באירופה, ומחבר אותה לאישיותו הנוכחית במאה ה-19, כלוחם שפעל לכינונה של איטליה המודרנית. הוא מציג את אישיותו הנוכחית דרך תמונות מלאות חיים מתוך הביוגרפיה שלו. באחת מהן הוא מתאר את ילדותו ואת נעוריו:
"גריבלדי בא ממשפחה ענייה. הוא לא אהב את בית הספר, ולא היה תלמיד מבריק, אבל היה לו עניין עמוק בדברים שקשורים לבני אדם. לעתים קרובות ברח מבית הספר והעדיף לרוץ בחוץ, לבלות ביער או ליד הנהר, וזאת יותר מאשר להקשיב לאופן שבו המורה ניסה להביא לילדים בדרכו ידע על העולם. אך כאשר ספר דיבר אליו, שום דבר לא היה יכול להפריד אותו ממנו. הוא שכב על גבו בשמש, שקוע בספר, ולא הלך הביתה אפילו בזמן הארוחות. הוא התעניין מאוד בעולם הרחב, השתתף בהפלגות רבות, עבר חוויות רבות, ואפילו נתפס בידי שודדי ים, אך היה ערמומי והצליח להימלט. הוא חי בעולם הגדול, נהנה מחופש התנועה שהיה אפשרי אז בעולם."
תמונה נוספת קשורה לדרך יוצאת הדופן שבה הכיר גריבלדי את אשתו לעתיד, שהייתה המקור העיקרי לאושרו במהלך שנים רבות.
"גריבלדי היה בים, התבונן מהספינה לכיוון האדמה דרך טלסקופ, ראה אישה והתאהב בה מיד. להתאהב דרך טלסקופ – בוודאי אין זו דרך שגרתית להתאהב – והגורל בא לקראתו. כשהוא הגיע לנמל, גבר זר הזמין אותו לארוחה. התברר שהגבר היה אביה של הבחורה שראה דרך הטלסקופ. היא דיברה רק פורטוגזית, והוא רק איטלקית, אבל הצעירה הבינה מיד את הצהרת האהבה שלו, שכנראה כללה את המילים באיטלקית "עלינו להיות ביחד כל חיינו". התוצאה של הפגישה הייתה נישואים שנמשכו שנים רבות, שבהם אשתו הייתה שותפה פעילה בכל הרפתקאותיו."
תמונה נוספת:
"בגיל מבוגר יחסית (בגיל 63) התנדב גריבלדי לעזור לצרפתים במלחמתם בפרוסים. הוא הצליח לכבוש דגל גרמני, אף על פי שחיילים פרוסים רבים הגנו עליו בגבורה. האומץ של הפרוסים עשה על גריבלדי רושם עצום, ומתוך כבוד גדול לאנשים שזרקו את עצמם על הדגל כדי להגן עליו, הוא שלח אותו חזרה לפרוסים, לתדהמת הצרפתים."
שטיינר מרחיב על הלך הנפש שממנו פעל גריבלדי, שאחד ממאפייניו היה התעניינות עמוקה ונלהבת בנושאים הקשורים ברווחתה של האנושות. פעילותו נבעה מתוך דחפים ותמונות שעלו בנפשו. בשנותיו הצעירות גריבלדי יצא למסע דרך איטליה. בסיומו הגיע לרומא, ושם עלה בנפשו חזון לגבי תפקידו בשחרורה של איטליה. בנושאים מסוימים גבלה התלהבותו בפנאטיות, והוא נעשה לרפובליקני קנאי הפועל כנגד הכמורה. הווייתו הייתה טוטלית וספוגה בהחלטה פנימית לפעול ככל שביכולתו לקידום האנושות. קבור (Cavour), בן תקופתו ושותפו בייסוד איטליה, ראה את גריבלדי כמשוגע שאין טעם לדבר איתו בהיגיון. ואכן, היה משהו לא הגיוני בנימוקיו ובאופן דיבורו, במיוחד באוזני אנשים המאוהבים בתרבות המודרנית.
שטיינר מדגיש את העובדה שגריבלדי פעל לפי דחפים, והתמונות שהובאו לעיל מעידות על הלך נפש זה. חייו לא התנהלו מתוך ציות למוסכמות הבורגניות. אלה היו חיים של אדם שבכל מעשיו היה גדול מרוב האנשים בתקופתו, אדם מקורי, שפעל בספונטניות רבת-עוצמה מתוך דחפים כאילו אינסטינקטיביים, אך בו-זמנית היה גאון!
לאחר תיאורים אלה נדרש שטיינר לשאלה לגבי התגשמותם של המקודשים בעידן שלנו. מקודשים גדולים, ודמותו של גריבלדי היא דוגמה לכך, אינם יכולים כיום להתגשם ולהביא את חוכמתם, הדרם וכישרונותיהם לידי ביטוי מלא. מדוע? בגלל בית הספר. לדברי שטיינר, אילו הייתה אפשרות שבני אדם מסוימים ירדו מעולמות הרוח וייכנסו ישירות לגוף של אדם בן 19-18, או אילו לפחות היו פטורים מללכת לבית הספר, אז המתקדשים מהעבר היו מסוגלים להתגשם גם היום ללא הפרעה. אבל כשם שבתנאים של היום מקודש רעב ללחם לא יכול להזין את עצמו בקרח, כך גם אי אפשר שהחוכמה של ימי קדם תופיע ישירות, בצורה שהיינו מצפים לה, בגוף שקיבל את החינוך של העולם המתורבת. כאשר ילד חייב ללמוד קרוא וכתוב בגיל 6 או 7, מהווה הדבר עינוי לנפש השואפת להתפתח על פי טבעה, ואיכויות מסוימות מומתות אצל האדם. שטיינר מזכיר את אשר סיפר באוטוביוגרפיה שלו עצמו: התאפשר לו להימנע ממכשולים רבים הודות לכך שלא ידע לכתוב נכון עד גיל 12.
אם כך, כיצד ניתן לזהות מקודש הנמצא בקרבנו? תשובתו של שטיינר היא שאפשר לזהות אינדיבידואל מפותח מאוד בגלגולו הנוכחי רק אם מתבוננים בתופעות ובתכונות שאינן בולטות לעין באופן ישיר, אלא מתגלות כאילו מאחוריו. כשמצליחים לראות מה נכח בגוף בהתגשמות קודמת, אך לא היה מסוגל להתגשם הפעם מפני שהגוף אינו מתאים לכך בשל התרבות המודרנית - אז מתחילים לקבל רעיון אמיתי ביחס לאישיות האינדיבידואלית הזאת. החשוב ביותר סמוי מן העין, וזה נכון במיוחד במקרה של גריבלדי. מאחורי אישיותו, שאותה רואים דרך הנורמות הרגילות, נמצאת מהותו הרוחנית, כמו דיוקן רוחי. תיאור זה הינו הזמנה לחקירה בשאלות רבות, הן בתחום החינוכי בעניין מקומן של הקריאה והכתיבה ושילובן בעשייה החינוכית, והן בנושא דרכם של מקודשים בעידן זה. אך מה שחי בי לאור סיפורו של גריבלדי הוא חוויית הפער שבין האישיות הנגלית בהתגשמות הארצית הנוכחית לבין מהותה הרוחנית.
לחוות את המהות במפגש האנושי
התמונה שעולה מתיאוריו של גריבלדי מפי שטיינר נוגעת ליכולת הקליטה שלנו את הזולת מעבר לקליטה החושית ומעבר למה שעובר דרך המשקפיים של הנורמות המקובלות. האם יש ביכולתנו לקלוט את מהותו השלמה של הזולת, את הרבדים העמוקים והמפותחים שבישותו ואת פעילות האני שבתוכו? איזה רובד נוכח יותר במפגש עם הזולת? האם אנו מגיבים לאישיותו הנוכחית – או למהותו הרחבה? האם אפשר בכלל להגיע לחדות הבחנה ולהבנת הדינמיקה בין האישיות הנוכחית לבין המהות השלמה? אילו איכויות יש לפתח כדי לאפשר זיהוי של המהות ופעולה על פיה? מה האיכות הזו מאפשרת לשני האנשים במפגש? והשאלה העיקרית: האם אפשר לזהות את הקארמה האישית שבקשר?
השאלות הללו משתקפות בקטע הבא, המתאר קשר משמעותי בחייה של יעל (שם בדוי):
"ג. מצטמק. גופו הופך עור ועצמות הקורסות לתוך עצמן אל עבר נקודה דמיונית. אך מעטפת הווייתו גדלה, עשייתו בעולם מתרחבת וקווי המתאר שלה מתחדדים. אנו כבר כבני 65, חובקים נכדה משותפת, 15 שנות נישואים ו-25 שנות גירושים. יש לי את כל הסיבות לנטור לו ולהרגיש מנותקת ממנו. אך תחושת האחריות גוברת; הוא נעשה לי כמו אח יקר. קשייו מתחדדים בתוכי ומתגבר בי דחף לא ברור לעטוף ולתווך לו את בננו ואת העולם כולו. נושא גלגול הנשמות רחוק מתודעתי, אך המתח בין שני הרבדים בדיאלוג עם ג. חי בי, ואני הולכת לאורו. זהו שער יקר שבו אני יכולה לאחוז בחווייתי אל עבר עולמות הרוח."
חוויה הינה כוח מוביל במפגש. למעשה, כבר ברגע הראשון של המפגש עם הזולת נוכחת ישותו השלמה של כל אחד מאיתנו, וכן הדינמיקה הקארמתית שבינינו. התמונה המלא הבלתי מודעת ופועלת במרחב. כדי להפוך אותה למודעת נדרש עניין עמוק ואמיתי בזולת, על יסוד תמונת עולם שבה חי כממשות הרעיון שקיימת מהות רחבה מן הנגלה. איכויות רבות שאנו עובדים עליהן בתהליך ההתפתחות הרוחנית, כמו לימוד, הקשבה וחוש לאמת, תורמות להרחבת המודעות במפגש. הכרחיים גם יכולת החשיבה "מחוץ לקופסה", פיתוח ערוצי קליטה על-חושיים, הבנת מקומן של הנורמות בחיים, ובו זמנית יכולת לנוע בעולם בצורה חופשית.
אך במקביל יש להיות מודעים לכך שהואיל ואנחנו עוברים את הגבולות של הקליטה החושית הקונבנציונלית ושל ההתבוננות בזולת מתוך הנורמות, יכול לעלות הפיתוי לספר לעצמנו סיפורים, ליצור פנטזיות ולפעול על פיהן. יש בכך סיכון, שכן נורמות רבות נובעות מהתייחסות נכונה למציאות. אך במעבר מהנפש השכלית, המתאפיינת בפעולה על פי נורמות, אל נפש התודעה, יש ללמוד לנוע בצורה אינדיבידואלית המתאימה לכאן,לעכשיו ולמפגש הייחודי בין הדמויות הפועלות.
הדחף כשער להבנת הקארמה
נקודת המוצא בייעוץ הביוגרפי היא ישותו השלמה של האדם וההבנה שהאישיות הנוכחית מהווה רק חלק מן התמונה הגדולה. מכאן נובע שהחיבור לשאלת הקארמה הינו האתגר המרכזי של דרך הטיפול, והשאלה כיצד אפשר לזהות אדם שהדחף להתפתחות רוחנית פעיל בו במיוחד נדרשת להתייחסות נוספת.
נחזור אל תיאור דמותו של גריבלדי, ממנו עולה באופן בולט כי פעולותיו נבעו מדחפים שהגיחו ממעמקי ישותו. שטיינר מדגיש כי בנאמנותו לדחפים האלה, אשר היו ממשיים עבורו, באה לידי ביטוי רמת התפתחותו הן בהתגשמות זו והן כהדהוד להיותו מתקדש בחיים קודמים. מפתח חשוב להבנת גורלו של האדם טמון אפוא בהתבוננות ובהבנה של הדחפים בחייו.
שוב עולות שאלות רבות כבסיס לחקירה: מהי ההגדרה של דחף ומהם מאפייניו? מה מקומו של הדחף בתמונת האדם השלמה? מה מלמד הדחף על הקארמה של האדם? מהי שפת הדחף במפגש עם הזולת?
את הרגע שבו הדחף עולה ממעמקי הישות והופך לכוח מוביל מתארת רננה (שם בדוי):
"אני בת 24, צועדת ברחובותיה הצדדיים של העיירה. אני הולכת וסופגת את המראות האהובים. סתיו, חום נעים ומוכר עוטף אותי. גופי גמיש ודרוך. זמני עמי. זה עתה סיימתי את לימודי התואר המתישים. בן זוגי, יפתח, מצא עבודה טובה. בערב, בארוחה עם חברים שנישאו לאחרונה, הם מפליגים בחלומות על העסק שיפתחו. בביתו שבכפר מראה לי יפתח את האדמה שעליה ייבנה ביתנו. יפתח הוא בן ממשיך, ואביו כבר מייחל לבואנו.
אך בתוכי אין תמונות המשך. אין שם עתיד. ככל שהחוטים נטווים סביבי באהבה אין קץ, שפע ועדינות, בפנימיותי אלם, גוש, חוסר בהירות. אפילו לא מחשבות מטלטלות ומתנגשות או רגשות סוערים; רק דחף העולה ממעמקי גופי וקורא לי לזוז, ללכת, למצוא – למצוא את מקומי הנכון בעולם."
דחף קשור לפעולה, ופעולה קשורה לכוחות הרצון. בתמונת האדם השלמה, מקומם בגוף הוא הגפיים. הראש קשור לכוחות חשיבה, ושם יש תודעה ערה; בית החזה קשור לעולם הרגשות, המתאפיין בתודעת חלום, שבה קיים הפוטנציאל להתעוררות; בפעולת הרצון, הנמצאת כאמור בגפיים, יש תודעת שינה עמוקה, שממנה אי אפשר להתעורר, ולכן אין שם השגה לתודעה הערה. אך דווקא ברובד הזה באים לידי ביטוי דחפי הקארמה בצורה הגולמית והישירה ביותר.
בהרצאה השלישית בסדרה מבוא לאנתרופוסופיה שטיינר מרחיב את הבנת הקשר בין פעולת הרצון לנושא הקארמה:
"קיימים שני סוגים של קשרים אנושיים: אלה שמשפיעים על האינטלקט שלנו, או לכל היותר על הטעם האסתטי שלנו, ואלה שמשפיעים על הרצון שלנו, ופועלים על החיים העמוקים יותר של הנפש. מהי משמעות הדבר? ובכן, כשבני אדם פועלים על הרצון שלנו, אם אין אנו חשים אך ורק סימפטיה או אנטיפתיה חזקות כלפיהם, אלא היינו רוצים לתת ביטוי לסימפטיה ולאנטיפתיה שלנו דרך הרצון שלנו, עולה שבני אדם אלה קשורים באופן כלשהו בחיינו הקודמים. אם בני אדם עושים רושם רק על האינטלקט או הטעם האסתטי שלנו, הם נכנסים לחיינו ללא קשר קודם כזה."
מכאן שיש מפגשים שבהם הקארמה מדברת, ורק צריך להקשיב לשפתה. ושפתה היא לעתים דחף בלתי מודע של רצון לפעולה. כדי להפוך פיסת ידע זו לממשית עבורי, חקרתי אותה הן בתוכי והן בסדנאות ובטיפול בייעוץ ביוגרפי. כאשר המטופל מעלה קשר משמעותי, ובייחוד בקשרים בין בני זוג, אני מבקשת לתאר בפירוט את רגע המפגש. איך התרחש המפגש מבחינה פיזית? האם המפגש הוליד דחף לפעולה? האם עלו בך תמונות ומחשבות? ניסיוני לימדני כי בקשרים משמעותיים יכולה ברגע המפגש לעלות תחושה שהגורל מוביל. סוג אחד של דחף בא לידי ביטוי במשפט "הרגליים הובילו אותי". פעמים רבות אנשים מספרים שהגיעו למפגש עם אדם משמעותי לגורלם באופן לכאורה מקרי, בלתי מתוכנן, אך במפגש עצמו כבר נוצר דחף לפעולה. תמונה זו אני חוקרת בנוסף לרובד הנפשי, לממד החווייתי של הרגשות, התהיות, הפחדים והמחשבות אשר מונחים מלכתחילה בקשר. מתוך התבוננות זו בשני הרבדים, הן הקארמתי והן הנפשי, משמעות הקשר מופיעה באור החדש והמפתיע של הקארמה.
פעולת הקארמה קשורה לעתים בנוכחותו של המלאך המלווה. אחד מתפקידיו הוא "לדאוג" שהחלטות שקיבל על עצמו האדם בהיותו בעולם הרוח יתממשו בחיים אלו עלי אדמות. אפשר לומר שהמלאך "דוחף" את האדם למקומות שבהם ימצא את מי שתכנן לפגוש בעת שהייתו בעולם הרוח. גם תוכנית זו פועלת בלא מודע מבחינת התודעה הארצית של האדם, ויכולה לבוא לידי ביטוי בדחפים ודרך הגפיים. מאחר שהדחפים קשורים לתמונות עתיד, לרוב אי אפשר להבין אותם בזמן אמת.
לעתים אנשים שהאני פעיל במיוחד בישותם חווים דחף גדול לתיקונים רבים, ופעולה דרך דחפים מאפיינת את אישיותם. הסביבה עלולה לא להבין אותם, ואף להם קשה להסביר את פעולותיהם כשהדחף עולה. אך הם "מרשים לעצמם" לאפשר לדחפים להובילם, ונעים על פי מפה פנימית הנסתרת אף מעיניהם, בלי רצון לבלום דחפים אלה.
דמותו של גריבלדי היא דוגמה חיה להשפעתם המובילה של כוחות הרצון והדחפים. כוחות ודחפים אלה באו לידי ביטוי בפעולתו, הן בקשרים אישיים, הן במחויבותו לייסוד איטליה והן בהתמסרותו לרווחת האנושות כולה. כאן עולה שאלה נוספת, בנוגע לדרך שבה מקודש פוגש בני אדם שיש לו קארמה משותפת איתם בעברם. אך נושא זה הינו רחב ומחייב התייחסות נפרדת.
בעבודת הביוגרפיה, ההסתכלות על השפעת הדחפים במהלך החיים דרך ציר השִבעונים משמעותית מאוד. האדם מתבונן בחייו ברגעים שבהם הופיע דחף, והוא מזהה את האופן שבו הופיע, לאיזה נושא היה קשור, ואם פעל מתוכו, כיצד פעולה זו שינתה את חייו והביאה לדיוק במימוש הקארמה. נושא הדחפים מהווה שער המאפשר לפסוע דרכו להבנה עמוקה יותר של שאלת הקארמה בחיים. נושא זה הוא אף בסיס תודעתי הכרחי לעולם החוויות המתרחב ומעמיק בתקופה הנוכחית של נפש התודעה.
אתגר החשיבה בגילוי סודות הקארמה
שטיינר ראה חשיבות עליונה בחקר הקארמה, ולפיכך נתן ידע רב בנושא, אך חקר הקארמה מעלה תהיות רבות ותסכול. גדול הפער בין הרצון להבין את משמעות החיים והסבל לבין היכולת לעשות זאת. התסכול גובר מול הבנת הפוטנציאל הגדול של ידע זה. חווינו כבר את ההנאה של היוצר כשהגענו במדע המערבי ליכולת להבין את חוקי עולם החומר וליצור בעולם הפיזי באופן ער וחופשי מתוך הבנה זו. הנאה זו הינה כוח דוחף. הוא דוחף אותנו לא לעצור בגבולות של העולם הפיזי. כך אנחנו מתחילים לאחוז בתודעתנו בקצה חוט של חיבור לעולם הרוח, והשאיפה העמוקה הינה שגם עולם זה יהפוך לממשי עבורנו, וגם בו נגיע להיכרות עם החוקים הפועלים בבסיסו. אך בינתיים, האקטיביות הנדרשת היום ביחס לחשיבה החדשה הנה מקור לתסכול. ומאידך, אנו חווים כי החשיבה האינטלקטואלית המופשטת, ולו הגבוהה ביותר, החודרת את עולמות החומר, אין ביכולתה להיות כלי עבורנו במרחב החדש של עולמות הרוח.
תקופת נפש התודעה נפתחה במאה ה-15, עת החלה להתפתח החשיבה האינטלקטואלית המופשטת, אשר ביכולתה לחשוב את העולם הפיזי, ובמידה שהיא חשיבה אינטלקטואלית מפותחת, היא גם מסוגלת להגיע להבנתם כממשות של רעיונות מופשטים כמו צדק, יושר ושוויון. חשיבה זו חייבת להתאפיין באובייקטיביות, כלומר בהפרדה בין המתבונן למושא ההתבוננות. אך גדולתה העיקרית היא הערוּת שלראשונה התפתחה באנושות בתחום החשיבה.
הערות נמצאת בלב המאבק של התודעה הנדרשת בעידן שלנו. כדי להבין זאת, צריך להתחבר למסעו של האני, הניצוץ הרוחי, בתהליך ההדרגתי של התגשמותו באדם. האני המתגשם בונה את התודעה של האדם בשלבים, כאשר הוא חודר בהדרגה כל גוף בישות האדם. לאחר בתקופות קודמות הוא כבר חדר לגוף האסטרלי ולגוף האתרי, כעת, בתקופת הנפש הגבוהה ביותר, הוא חודר את הגוף הפיזי. בהבנת הדינמיקה שבין האני לגוף הפיזי טמון המפתח להבנת התהליכים והשינויים הנדרשים בעידן שלנו, כולל בתחום החשיבה.
מדוע זה כך? אסביר זאת באמצעות הדוגמה של המראה, שבה יש צד אחורי כהה אטום העוצר את קרני האור ומאפשר השתקפות המובילה למודעות עצמית. כך גם במוח האדם: תאי העצב המרכיבים את המוח הם התאים בעלי יכולת ההתחדשות הקטנה ביותר, כלומר, הם בעלי "כוחות מוות". כאשר האני חודר את המוח הפיזי, הוא לראשונה "נעצר" שם, בחומר המת ביותר, ועליו יכול האני להשתקף. רק המוח הפיזי "חזק" דיו כדי לעצור את קרן אור האני. העצירה הזאת היא הבסיס לתודעת אני.
פיתוח הכרה חדשה
החשיבה האינטלקטואלית הערה על כל היבטיה היא הבסיס הנכון וההכרחי לפיתוח החשיבה החדשה הנדרשת כדי להפוך לחוקרים בעולם הרוח. את החשיבה החדשה ניתן להגדיר כחשיבה אינטואיטיבית חיה. אינטואיציה במובנה הרחב הינה חוש פנימי עילאי, שקולט את הרבדים מעבר לפיזי. לכל עולם החושים המתאימים לקליטתו, ואינטואיציה היא קליטה ישירה, עמוקה ומקיפה של עולם מסוים. זהו רגע של חסד, הקורה כהרף עין. כדי שחוכמה של עולם גבוה תתגלה, האדם צריך להיות נקי מהשלכות ומהתניות, וזאת כדי לדעת שזו באמת קליטה אובייקטיבית של ידע העולם. לאחר שלב הקליטה יש לחשוב את אשר נקלט, ולבסוף לתקשר את הידע שנגלה. וכאן נכנסות המילים, והאתגר הגדול הוא כיצד לבטא את הידע בצורה חיה ותוך שמירה על האמת והמהות של החוויה.
מדענית שווייצרית הנמצאת כיום במרכז הגדול בעולם לחקר חלקיקים CERN, על גבול שווייץ-צרפת, מתעמקת במבנה החומר, בחלקיקי האטום, וחוקרת את מהותו של "החלקיק האלוהי", עושה עבודה הנראית לנו מציאותית ואפשרית היום, בעוד שלדורות הקודמים ודאי הייתה נחשבת למדע בדיוני. מצד שני, אם יופיע במעבדה מדען חדש מהודו, והיא תחוש אליו רגש, אין לה שום יכולת להבין את חוקיות המפגש ביניהם, את חוקיות הקארמה הנמצאת בבסיס הרגש שעלה. האם הרגש הוא בסיס לקארמה של שותפים למשימה מקצועית בעולם? האם הרגש הוא רמז לכך שהמפגש נועד להוביל לזוגיות? ואם זוגיות, מה הבסיס הקארמתי לזוגיות זו והמשימה הקארמתית שלה?
בחקירה הביוגרפית המשימה היא שהאדם ימצא בחוט המקשר בין כל אירועי חייו את משמעות גורלו. הנפש ונסיבות החיים מביאות את החוויה, ובהבנת הרובד הרוחי טמונה המשמעות. מתוך הבנת הכיוון שאליו האדם הולך, שטיינר פרץ דרך ומסר לאדם ידע רוחני מתקדם ובכללו חוקי הקארמה. ניתן לראות בכך אמון ביכולת האדם להבין חוקיות זו בערות. חוקי הקארמה של שטיינר הם קצה חוט שאפשר לאחוז בו וללכת לאורכו כדי למצוא תשובות, והחשיבה האינטואיטיבית היא ההיכל לאקטיביות זו. חשוב לציין שהטרנספורמציה הנדרשת בחשיבה הינה ציר אחד בלבד בכוחות הנפש המעורבים בתהליך. במקביל אליה נדרשת טרנספורמציה בצירי הרגש והרצון. הדרך עוד בתחילתה, ויש שיחשבו כי מדובר במדע בדיוני, ואין ההשגה האנושית יכולה ואמורה לחדור רבדים אלו; אך עצם העובדה שאנחנו כבר יכולים לדבר על מה שנדרש ולהיות מתוסכלים ממה שאינו מושג, מעידה שהתודעה כבר נפתחה לאפשרות והדרך מזמינה.
לסיום נחזור לשאלות שנשאלו בתחילת המאמר.
- מה היא האמת בעולם הרוח? האמת בעולם הרוח היא המציאות על כל רבדיה והיחסים שבין הרבדים השונים.
- מהי ההתנסות ומהו מושא התצפית? ההתנסות בעולם זה מבוססת על תמונה שבה לאדם 12 חושים ולא רק חמישה חושים הקולטים את העולם הפיזי. מושא התצפית הוא המציאות על כל רבדיה, הן במיקרוקוסמוס – התהליך האישי של האדם, והן במקרוקוסמוס.
- מהי החשיבה המתאימה כדי לדעת את עולם הרוח? החשיבה המתאימה כדי לדעת את עולם הרוח היא החשיבה האינטואיטיבית החיה.
נותרה שאלה מרכזית, והיא: מהי שיטת החקירה שפיתחתי בייעוץ הביוגרפי? במאמר הנוכחי נגעתי בפירות שיטת חקירה זו, אך קצרה היריעה מלתאר את כל הדרך.
"יש שמאמינים שהגבולות של הידע המבוסס על קליטה חושית מהווים גבול לכל תובנה וידע. אך לו היו מתבוננים בתשומת לב כיצד הם נהיו מודעים לגבולות אלה, הם היו מוצאים דווקא במודעות זו לגבולות את היכולות להתעלות מעליהם. הדג שוחה עד לגבולות המים; הוא חייב לחזור משם מפני שחסרים לו האיברים הפיזיים לחיות מחוץ ליסוד המים. האדם מגיע לגבולות הקליטה החושית; אך הוא יכול לזהות את העובדה שבדרך למקום זה נולדו בתוכו כוחות נפש – כוחות שבעזרתם הנפש יכולה לחיות ביסוד שקיים מעבר לאופק של החושים[2]."
תודה למרים פטרי על עזרתה הרבה בהכנת המאמר, ועל תרגום הקטעים מאנגלית.
[1] תרגמה מאנגלית מרים פטרי. ההרצאות על גריבלדי הן מספר 11 ו-12.
[2] רודולף שטיינר, מחשבות מובילות, מכתם מספר 3. תרגמה מרים פטרי.