מבשילים בעתם

מבשילים בעתם

חַפֵּשׂ בְּתּוֹךְ עַצְמְךָ
וְתִמְצָא אֶת הָעוֹלָם
חַפֵּשׂ בְּמֶרְחֲבֵי תֵּבֵל
וְתִמְצָא אֶת עַצְמְךָ

שִׂים לֵב
לפִעְיִמַת המְַּטֻטֶּלתֶ
בֵּין הָעַצְמִי לָעוֹלָם

וּלְךָ תְּגַלֶה עַצְמָהּ
יֵשׁוּת אָדָם עוֹלָם
יֵשׁוּת עוֹלָם אָדָם
- רודולף שטיינר

גיליון "לאט" יוצא בין לבין. בין הכמיהה להיאחז עוד רגע בהאטה שנכפתה עלינו לבין הצורך הדוחק לרוץ קדימה; בין התחושה שאנו עומדים על סיפה (או אולי כבר בעיצומה) של תקופה גורלית לבין ההרגשה ששום דבר לא זז; בין חופשה סמויה לחופש גדול, בין גיליון "עתיד" לגיליון "אנתרופוסופיה ויהדות", שכמו אין שום גשר בעולם שמסוגל לחבר ביניהם, ובכל זאת, הנה אנחנו כאן, מורידים הילוך, מתמסרים להווה, חוטפים שנ"צ, גונבים אחר צהריים בים, בכל זאת קיץ.

את הגישה האנתרופוסופית להאטה מבטא יפה גלעד גולדשמידט במדור החינוך, באומרו שהקשבה לקצב ולזמן התפתחותיים הם הבסיס של חינוך ולדורף. משלים אותו מאמרה של תרצה אמן על ציור כדרך התחנכות בשבעת תהליכי החיים – שפותח צוהר להתבוננות תהליכית-אמנותית-מרפאת ביחסים שבין פנים לחוץ. ייתכן שמכיוון שההקשבה לריתמוס היומיומי, כמו לזה הקוסמי, טבועה באנתרופוסופיה כה עמוק, האטה כקונספט נבדל זרה לה מעט. אך יחד עם זאת, נראה לי שיוזמת ההאטה בחינוך שעליה כותבת מיקה דפני, ממובילותיה, תועיל לא רק למי שנתונים למכבש הלחצים של החינוך הקונבנציונלי, אלא גם (ואולי במפתיע) לוולדורף. למה? כי השפעות שמחלחלות לתוכו מכורח הנסיבות (בגרויות למשל, בתיכון), יוצרות לא פעם תחושה של סטנדרט כפול, שדורש זמן כפול – שאין. ומה בבית הספר היסודי? נכון, הילדות והילדים נהנים מיום לימודים נינוח, ריתמי, קשוב, משחקי, יצירתי וארוך, בהחלט ארוך מספיק כדי להשלים בו כל "חומר לימודי" חיוני (אם יש בכלל דבר כזה), ואז – במקום לקבל אחר צהריים פנוי לחיות, להיות, לשחק, לבהות (כל אותם דברים שאנו חוזרים ומהללים כחיוניים להתפתחותם) – נאלצים כל יום לפנות זמן לשיעורי בית. למה? לרוב כדי להשלים חומר שהמורה לא הספיק להעביר בין שיר לדקלום למשחק.

מילא, אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו זה ששום דבר לא קבוע מלבד השינוי, וגם עצים אומרים שדברים מבשילים בעתם. יום אחד בחינות בגרות ושיעורי בית יקוטלגו גם אצלנו כאיוולת שלמרבה השמחה חלפה מהעולם. אני מקווה שיחד איתם ייעלמו "ערים חכמות" ויוחלפו בערים איטיות, רשתות שיווק בשוקי איכרים ובמכולות, פרברים בשדות.

על כל אלו ועוד כותבים ומדברים עמית נויפלד – ממבשרי תנועת ההאטה בישראל, אלון בן ארי – אמן ומטפל, יפתח שילוני – שכבר שנה לא קונה מזון אבל אוכל מצוין, האנתרופולוג ד"ר דניאל נווה, הלקטת אביבית ברקוביץ', השף נדב מלין מתנועת "מזון איטי" בישראל, וכמובן הכותבים הקבועים שלנו שתקצר היריעה מלהזכיר את כולם.

סעו לאט, או מוטב, טיילו ברגל.

שלכם, סימונה

הגיליון הבא: בפברואר 2015 יצא באדם עולם גיליון בשם "אנתרופוסופיה ויהדות", שהעז לצלול אל אחד הנושאים הטעונים ביותר בהוויתנו המקומית – עצם היותנו אנשים שעוסקים באנתרופוסופיה (מי פחות ומי יותר), שנולדו (ברובנו) לעם היהודי וחיים (ברובנו) בישראל. למרות שעברו מאז חמש שנים, לא נראה שהמטען הזה הפך לקל או לפשוט יותר. הגיליון הבא שלנו יחזור לעסוק בקשר שבין האנתרופוסופיה ליהדות. אנחנו לא מתיימרים לתת תשובות, אך מרגישים שאולי, כקהילה, בגרנו מספיק כדי לשאול שאלות חדשות.

אורה בירקלי מלווה בצילומיה את גיליון "לאט". בירקלי שמה דגש בצילומיה על הקשר האנושי, והמצלמה מהווה בעבורה מפתח לדלתות של מפגשים.
orabuerkliphoto.com

 

תמונת השער: חוף הים בקייפ קואסט בגאנה.

Cape Coas, 2018

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך