סדרות הריון וטיפוח עור התינוק עכשיו במבצע ברשתות הפארם והטבע
סדר פסח: מדריך שימושי להורה ולמורה [איגרת 300]
קריאת "דיינו", הגדת ונציה, 1609

סדר פסח: מדריך שימושי להורה ולמורה [איגרת 300]

הציווי המקראי לספר ביציאת מצרים טומן בחובו חשיפה של ילדים רכים לזוועות מסוגים רבים. מה כדאי לספר בגילאים השונים, ומה ניתן לדחות מעט? וגם: מה מקור מנהג החבאת האפיקומן ואיזה היפוך הוא עבר במרוצת הדורות?

לפני מספר שנים, כאשר חינכתי תלמידי כתה ב', ערכנו סדר פסח כתתי. בין המצה לביצה הזמנתי את הילדים לספר את סיפור ההגדה. הסיפור עבר בשלום, עד לרגע שבו סופר על ליל יציאת מצרים ומריחת המשקופים בדם. אם בשנה שלפני כן ניווטתי את הסיפור בעצמי, והילדים עדיין היו עמוק בתוך החלום, הרי שהשנה רבים מהם "התעוררו", וידעו לספר את הסיפור בביטחון רב. סיפור קרבן הפסח שמתאר שחיטת כבשים היה מבחינתי רגע חינוכי מורכב אשר מעורר סערה בלבם של הילדים. בימינו, כבר בכיתה ב' ישנם ילדים צמחונים או טבעוניים, הרגישים במיוחד לנושא יותר. במבוכתי – ביקשתי מאחת הילדות לספר את הסיפור. והיא אכן סיפרה את הדברים מנקודת מבטה, ואף מצאה לסיפור פתרון מניח את הדעת (כפי שאתאר בהמשך).

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים

לפי המסורת היהודית, סדר פסח הוא למעשה בקשה לשחזור יציאת מצרים, שהתרחשה גם היא במהלך לילה עמוס נסים. אנו מתבקשים להישאר ערים עד הבוקר, כמסופר בהגדה על חמשת הרבנים שהיו מסובים בבני ברק ומספרים ביציאת מצרים, עד שקראו להם תלמידיהם בבוקר להתפלל שחרית. המאמינים המבוגרים יכולים להישאר ערים בקלות יחסית; אולם לילדים זוהי משימה קשה עד בלתי אפשרית. על כן פיתחו חכמי התלמוד סדרה של טכניקות שנועדו כולן להשאיר את הילדים ערים, כך שאנחנו הבוגרים נוכל למלא את מצוות "והגדת לבנך"; שהרי אם הילד יישן – המצווה לא תתמלא. בין הטכניקות היצירתיות: דחיית הארוחה לשעה מאוחרת בערב, שירים חזרתיים ובלתי נגמרים וגולת הכותרת – משחק האפיקומן.

היום, במרבית הבתים, עורך הסדר מחביא במהלכו את האפיקומן והילדים מחפשים אותו. בעבר, במקור, המנהג היה הפוך בדיוק: עורך הסדר היה מצפין את האפיקומן ושומר אותו לידו, לשם שימוש באותו חלק מצה לסיום סדר הפסח אי-שם בחצי הלילה; הילדים החצופים היו אמונים על גניבתו והסתרתו באחת מפינות הבית; ועורך הסדר היה יוצא לחפשו. אם לא הצליח – דבר שהיה משעשע את הילדים מאוד – היה נפתח משא ומתן בינו לבין הילדים, במהלכו הם היו זוכים במתנה היקרה ביותר שהיו יכולים לקבל במהלך השנה (כל זאת בתקופה שבה לא היה נהוג לחגוג יום הולדת).

נחזור להגדה ולזוועותיה: לצד הנסים שהתחוללו והסיפור הנשגב על היציאה מעבדות לחירות - יש בה גם מכות, מחלות, עונשים קולקטיביים ושאר מיני אסונות. נדמה שלילדים יש מנגנון טבעי של הגנה עצמית מפני הבנת הזוועות הללו, וטוב שכך. לנו, ההורים והמחנכים, אני ממליץ לעבוד עם המנגנון הזה ולא למהר לפקוח את עיניהם. נחזור אל התלמידה מכיתה ב', שבתמימותה סיפרה שאת המשקופים צבעו בני ישראל בדם מן היאור. התשובה הזאת השקיטה את נפשה ואת נפשם של כל הילדים בכתה, אשר קיבלו את הדברים כתורה מסיני, ואיש מהם לא טרח לתקן אותה.

מלאך המוות והפסח הראשון, פוסטר מ- 1897 המתאר את מלאך המוות מציץ בבני ישראל בעת אכילת הפסח הראשון בזמן שמוכים בכורי מצרים

והגדת לבנך בהדרגה

"הא לחמא עניא", הגדת ברצלונה, המאה ה-14

סיפור יציאת מצרים מהווה הזדמנות למורים ולהורים לתרגל התאמה של סיפור היסטורי או אנתרופולוגי לגיל הילדים שלנו. הנה כמה קווים מנחים להתמודדות עם האתגר החינוכי.

  • אנו יכולים לשאול את עצמנו ברגעים האלה – האם כל פרט בהגדה ראוי לסיפור דווקא כעת, או אולי בשנה הבאה (בירושלים הבנויה)?
  • ואם בחרנו לספר – האם אנחנו צריכים לספר את כל הפרטים כלשונם, או שאפשר להשמיט פרטים כאלה ואחרים?
  • אפשר להחזיר את השאלה לילד – מה אתה יודע על הסיפור? מה אתה חושב? אם הילד טרם התעורר לפרט כזה או אחר, לא חייבים להשלים לו אותו כאן ועכשיו.
  • במערכת החינוך ילדים עשויים להיחשף, מצד המחנכים, בתכנים מוקדמים מידי. זוהי הזדמנות לקיים עם אותם מחנכים שיחה פתוחה ומכבדת בנושא תכנים חינוכיים (דבר שממילא קורה מעט מדי).
  • זוהי גם הזדמנות להעניק אחריות חינוכית לילדים הגדולים יותר בבית. אפשר לדבר עימם על כך שיש תכנים שראוי לספר לילדים, ויש תכנים שהילדים עדיין לא בשלים לקלוט. ניסיוני לימדני שהילדים הגדולים שמחים להצטרף למבוגרים ברגעים האלה, ויחד איתם לדאוג לצעירים ולשמור אותם חולמים. את הדיון הזה אפשר להדהד מאוחר יותר גם לנושאים כמו יום השואה, מלחמות ישראל או הצורך בתרגול כניסה למרחבים מוגנים.
מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

  1. מקסים יפתח, ושימושי… תודה!