הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
על שולחן האוכל ערמות של ציורים בצבעים עזים – תמונות מלחמה עקובה מדם, יזע ודמעות שציירה יארה בת העשר. אפלת השמיים היא מוטיב חוזר הנעשה במריחה גדושה של גיר שחור. על האדמה החרֵבה מתנופפים דגלים כחולים ולבנים כנגד דגלים ירוקים ואדומים. ברזולוציה כזאת הפשטות מטריפה את הדעת. בציורים היפים, החמים, החיים, אין גיבורים ואין מנצחים. הדמויות עומדות יורות-בוכות שוות זו לזו.
בסלון, לעומת זאת, רגע הכרעה של קרב איום ונורא נמצא ממש מעבר לפינה. בשבוע היער של כיתה ב' גילפנו חרבות, קשתות וחיצים כמו אינדיאנים. עכשיו כלי הציד והמלחמה עפים ממרומי הספה לחומת הכריות שהוקמה במטבח. זהו השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון וכל אחד רוצה להיות גיבור ישראל. אבישי (בן 8) הולך בחזה מתוח כמו תרנגול במרכז שדה הקרב ומנפנף בחרבו ללא הבחנה. לביאה (בת 5) בוחנת את המצב ולוקחת בחירה אסטרטגית להילחם על כבודה. באופן לא מפתיע היא עושה צעד אחד יותר מדי וסופגת סטירה מצלצלת שמפילה אותה מייד אל הקרשים. מאוכזבת היא מייבבת בתנוחה שבלולית על הרצפה ונרתעת ממגע בלחיה הנפוחה והכחולה. כל זאת בעוד אבישי קופץ על הספה בשיגעון ומכריז בקולי קולות – "מי המלך?! מי המלך?!"
אשתי ואני מחייכים זה לזו, נבוכים להודות שהילדים עושים את זה טוב מאיתנו. שגרת המלחמה המתוחה והעצבנית נמרחת כמו זפת על כפות רגלינו ואנחנו לא מצליחים ללכת הלאה. נגמרו לנו הבדיות וסיפורי הכיסוי. איבדנו את היכולת לשחק בכאילו. איננו מוצאים היגיון בדבר ואף לא דמיון להמציאו, אין בפינו הסבר מניח דעת או מקלט בארץ לעולם-לא. ואף על פי כן עוד יש מסביבנו רחש-בחש של שמחת ילדים.
תודעת המלחמה של הילדים ניעורה בבת אחת, לצערנו. עשינו המון מאמצים כדי למנוע מהם את החשיפה, אבל השגרה האינסופית הזאת טרפה לנו את הקלפים. אין בידינו דרכים משכילות להתמודד עם השינויים הקיצוניים שהתרחשו בעולמנו בחודשים האחרונים (שלא להזכיר את האזעקות והפיצוצים). ולמרות זאת, בתוך כל הטירוף הזה, אנחנו מרגישים את הצורך בהתקרקעות ומשפחתיוּת. מקומו של הבית התחזק מעבר למה שידעתי עד כה, וגבולותיו נעשו לגבולות שפיותי.
עוד לא שמעתי ילד (בכלל, כל ילד) שאומר את המשפט הממית – "זה בגלל המלחמה". בינינו המבוגרים אני שומע אותו בכל מקום וכל הזמן. כאילו אנחנו מוטרפים להצביע על מי שאשם ופוחדים לגלות שאולי במקרה זה גם אנחנו. כמעט על כל דבר בזוי ומשובש שקורה לנו נאמר היום "זה בגלל המלחמה". יוקר המחיה, חופש התנועה, הדאגות, הפחדים, החששות. לאן נעלמו הרצונות? מדוע הלכו והתמעטו החלומות? אה, "זה בגלל המלחמה". אני מוצא את עצמי מאשים את המלחמה כמעט בכל, ומרגיש איך בה בעת האשמה מכרסמת בי.
אבל בגבולות הבית אני לא מרשה לעצמי להאשים את המלחמה (וגם לא את אדוניה). אם עוד נותרה בי שארית של מודעות הורית, היא צריכה להיות אחראית לגורלה. אנחנו האמא והאבא ובפני הילדים שלנו אנחנו האחראים המלאים. אנחנו לא לא יכולים להתמכר אל השקר הזה שהכול בגלל מישהו או משהו אחר. ואם קשה לנו לשבור את ההרגל הזה, בואו נשתוק וניתן לילדים לעשות ככל העולה על רוחם במטבח ובסלון ואיפה שהם רוצים. עלינו לתת להם ללמד אותנו לחשוב מחוץ לקופסה. אולי מתוך כך נלמד ביחד איך לא להיכנע לנסיבות, לא להיעשות קורבן, ומעל לכול – איך לשמור על הצחוק והמשחק.
