נפגשנו לראשונה במכללת דוד ילין בשיעורי אוריתמיה, במסגרת לימודי חינוך, לפני כמעט 20 שנה. שנינו האמנו בתמימות בדרך החינוכית של הוולדורף ואנחנו צועדים בה עד היום, כל אחד בדרכו – עם הרבה אהבה לדרך הזאת, אך גם בגמישות השמורה למערכות יחסים ארוכות.
מאז השנה שעברה אנחנו נפגשים גם כאן, במגזין, בשני טורים שכנים, ומתברר שאנחנו חולקים גם תאריך לידה משותף – ח׳ באלול. אז לכבוד יום הולדתנו המתקרב ובא, נפגשנו לשיחה קלה מעל דפי העיתון לשמוע מה נשמר בנו מאז לימודינו ומה השתנה.
תמר: אי אז כשנפגשנו בדוד ילין הייתה לך להקה מגניבה בשם "קנגרו". אפילו היה לי דיסק שלכם. איך בכלל הגעת מהמוזיקה לדוד ילין?
שאול: למדתי מוזיקה ב"רימון", ובהשראת מיטל אשתי, שכבר למדה שנת מבוא והמשיכה ללימודי חינוך, התעניינתי באנתרופוסופיה. זה היה בתחילת המילניום, במסיבות השמיעו רגאיי, "קנגרו" הופיעה בפסטיבלים לצד אמנים כמו שוטי הנבואה ומוש בן ארי, ואני חלמתי להיות רוק-סטאר. במקביל, העניין המשולב שלי במוזיקה, באנתרופוסופיה בכלל ובחינוך בפרט, פתח בפניי עולם חדש שלא הכרתי קודם: עולם של שירים ותוכן לילדים. בוולדורף נחשפתי לחומרים שנכתבו לילדים ומצאתי שם פנינים. בסופו של דבר מההוראה פרשתי, אבל נולד הפרויקט וההרכב "מוסיקה אורגנית".
תמר: בעצם הוצאת את הוולדורף החוצה. גם לאלו שלא מכירים או יודעים מה זה, נתת הזדמנות לשתות מהמעיין. עד אז הרבה מהשירים שאתה מדבר עליהם תורגמו, הולחנו או נכתבו על ידי גננות והיו ידועים רק למי שנמצא בגן. ב״מוסיקה אורגנית״ חשפתם את המוזיקה הזו להורים, וגם לאנשים שלא קשורים לוולדורף. אנחנו תמיד מדברים על החשיבות של מוזיקה חיה, אבל אתם הצלחתם לשמור עליה ככזו, למרות שהקלטתם אותה בדיסקים. ברצון שלך להוציא אותה לעולם וויתרת על משהו, אבל נראה לי שכולנו הרווחנו הרבה יותר.
שאול: נכון, בדיעבד גיליתי שוויתרתי על החלום להיות רוק-סטאר.
מה עם חלומות הוולדורף שלך? מה השתנה אצלך מאז דוד ילין?
תמר: אני הגעתי לדוד ילין מלימודי חינוך בסמינר הקיבוצים, ובאורח פלא הצלחתי לשכנע את שתי המכללות שיכירו בקורסים זו של זו ולמדתי בשתיהן במקביל. באחת למדתי חינוך קונבנציונלי ובשנייה ולדורף. מהרגע הראשון לא יכולתי לוותר על אף אחת מהאופציות או לבחור ביניהן, ובעצם מאז אני חיה בשני המסלולים.אני צועדת בחינוך ולדורף כבר שנים, ומרגישה שיש בו חוכמה אדירה ושהוא הופך להיות רלוונטי יותר ויותר בחברה שלנו, ויחד עם זאת אני חייבת להיות מחוברת למה שקורה במקומות אחרים. יש לעולם הרבה מה להציע לנו וגם לנו יש הרבה להציע לעולם.
שאול: בעצם אנחנו חלק מהדור השני של האנתרופוסופיה בישראל. למדנו אצל הדור הראשון, ואולי זיהינו, לא בהכרח במודע, צורך להביא את ישראל אל הוולדורף.
תמר: אני חושבת שהרצון ללמוד ולדורף אבל גם להפוך אותו לישראלי, לעכשווי, הוא מה שחיבר בינינו מהתחלה. אני ממש זוכרת את אחד השיעורים שאתה התעקשת ״לתרגם״ את הוולדורף שהגיע מאירופה לישראליות. דיברת על הנוף של אבות אבותינו ועל שאנחנו צריכים לעבוד מהשורשים שלנו.
שאול: כן, אני זוכר כמה מהוויכוחים שהיו לי עם "דור המייסדים". מעניין שגם את זוכרת את זה! ומעניין גם שעד עכשיו, למשל, לא ידעתי על מסלול הלימודים הייחודי שעשית. איך זה התבטא בעבודה החינוכית שלך?
תמר: קודם כול, בניסיון לפגוש את הילדים כמו שהם: עם המסכים, עם הטכנולוגיה ועם כל מה הם חשופים אליו, מבלי לשפוט אותם ואת ההורים שלהם. לכבד את הרצון שלהם להיות עצמאים יותר ולהביע את עצמם, לכבד את הדרך שלהם ואת דעתם.
בהקשר של הישראליות, כשהייתי גננת, בגני ולדורף רבים לא היה נהוג לציין את יום הזיכרון, והיו גנים שבזמן הצפירה המשיכו הכול כרגיל. הכוונה של הגננות הייתה טובה ומרצון לשמור על הילדים, אבל כשראיתי גננות ממשיכות בשלהן בזמן הצפירה, הרגשתי שקשה לי לנשום. דוֺד שלי נפל בתאונת אימונים בצבא. והרי לכל כך הרבה מאיתנו יש קשר כלשהו למישהו שנפל או למשפחה שכּולה, והילדים שחיים כאן הם חלק מזה, אם נרצה או לא נרצה. הצפירה בחוץ היא חלק ממי שאנחנו ואי אפשר להתעלם ממנה. לניתוק מיום כזה יש בעיניי מחיר גבוה יותר מאשר להיחשף אליו. השאלה היא רק איך.
שאול: זה מעניין. הנה אנחנו, שני אנשים שהכירו לפני עשרים שנה במכללה, ובמהלך הדרך היו להם נקודות מפגש אקראיות. ופתאום מה שמפגיש אותנו שוב זה שני טורים אישיים שעומדים זה לצד זה. כשאנחנו מדברים אני מרגיש שבעצם יש לנו קו משותף. אולי הוא מתחיל בח׳ באלול, ואולי יש דבר דומה ששנינו עובדים לכיוונו בדרכים שונות: זה האימפולס החדש שמחפש את הדרך של הישראליות אל האנתרופוסופיה. מהלך שקורה לאט, בתוך עולם שמשתנה מהר. יש פה עדכון מתמיד של תפיסות, של איך אני מתאים את האני-מאמין שלי למציאות כל כך דינמית.
תמר: נכון, וזה פוגש אותי לא רק כאשת חינוך, גם כאמא. אפילו בהורות אני מרגישה שאני כל הזמן צריכה להתעדכן ולהתחבר למה שהילדים שלי מביאים. בשבילי זוהי המהות של האנתרופוסופיה ושל הוולדורף – להיות בהקשבה, מחוברת לכאן ועכשיו. אתן לך דוגמה, יש לי ילדה שהיא אות ומופת לחינוך ולדורף: שרה, מציירת, קוראת. בגיל 12 כמעט כל חבריה קיבלו טלפון חכם. היא לא רצתה. היא הרגישה שזה משהו שכל השנים נתפס כ״אסור״. מצאתי את עצמי, מחנכת ולדורף, שבמשך שנים יוצאת נגד סמרטפונים, משכנעת אותה לקבל טלפון. הרגשתי שהשייכות החברתית שלה, בגיל ההתבגרות, היא יותר חשובה מהאידיאל שלי, שהיא אימצה. להגיד לך שאני שמחה שהיא בווטסאפ? לא, אבל אני חייבת להתמודד עם זה, וגם היא צריכה ללמוד להתנהל בעולם שכך מתנהל. אז אפשר להגיד שנכנעתי, שהרפיתי או שאני פחות "ולדורף". אבל דווקא באותו רגע, בו מצאתי את עצמי מתווכחת איתה ומשכנעת אותה שהיא צריכה טלפון, הרגשתי שאני הכי איתה, עם עצמי, עם העולם.
שאול: זה, לדעתי, הלב של מה שאנחנו מחפשים – להיות קרובים לילדים שאיתם אנו עובדים, לעצמנו, לעולם. או בקיצור – ולדורף, בשביל שנינו, זה פשוט להיות קרובים ללב. חודש אלול מתקרב, חודש הרחמים והסליחות כולו מכוון לכך – לשיבה אל עצמנו.
תמר, שותפה לדרך ושכנה לטור, מאחל לך יומולדת שמח, שנמשיך יחד את הדרך שלנו ונמשיך להיפגש כאן ובעולם.
תמר: יומולדת שמח! מחכה לטור הבא שלך.