הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
איזה מזל שט"ו בשבט מתקרב. אני מוצא פה הזדמנות לאי של שפיות בתוך הכאוס החיצוני וגם הפנימי (לפחות אצלי). הזדמנות לצאת משדה הקרב של השגרה אל החיבוק של פעימת החיים הטבעית. אז לכבוד יום הולדתו של האילן, רציתי לשאול אתכם:
מתי בפעם האחרונה פגשתם עץ ושאלתם אותו לשלומו?
שאלה שכזו נשמעת הזויה בימינו, אך בתרבויות אדמה קדומות ובשרידים שנשארו מהן זוהי שאלה טריוויאלית ומובנת מאליה. לאנשים בתרבויות אלו הייתה חוויה ישירה ואינסטיקטיבית של עולם הטבע. בעבורם, העץ היה ישות, ממשות שהיא חלק ממארג החיים השלם, ממש כמוהם. הם ידעו שאין לאדם קיום בלא העץ, ואף ידעו שהממשות של העץ קדמה לו עצמו ומהווה תנאי לקיומו. על כן היחס לעץ היה מלא ביראת כבוד והכרת תודה.
אלפי השנים עברו, והעצים הפכו לדבר-מה אינסטרומנטלי שאנחנו בני האדם עושים בו שימוש לצרכינו: לחקלאות, לבנייה, לתעשייה, להסקה וכולי. ניתקנו את העץ מהקשרו הרחב, ניתקנו את עצמנו ממכלול החיים הטבעיים. סביר להניח שיכולנו להמשיך כך, כמו בסיפור על העץ הנדיב, אלמלא היינו חווים על בשרנו את המשמעויות ההרסניות של הנתק שחוללנו. בתקופה שלנו תוצאות אותו נתק נוכחות בכל מאודן: משבר האקלים, אלימות, ניכור חברתי ובשנה האחרונה – הקורונה. בעניין הקורונה, ברצוני לומר כי לא משנה מה הדבר המסוים שגרם לה; מה שחשוב הוא שנבין כי היא תוצר מובהק של חוסר האיזון שהבאנו על עצמנו.
נוכח כל זאת, עלינו להשיב עצמנו אל מקומנו במכלול החיים, כי כפי שאומר שטיינר בהרצאות על החקלאות הביודינמית: "בטבע – ולמעשה בכל רחבי ההוויה האוניברסאלית – מצויים כל הדברים בפעולה הדדית מתמדת" (עמוד 168). כלומר, כדי ליצור חיים בריאים והרמוניים עלינו לפעול מתוך הכרת ההשפעות ההדדיות ובהתאמה אליהן. אנחנו יכולים למצוא חיסון, ועוד חיסון, אך אלו בשום אופן לא יצליחו להביא את החיים לאיזון. לכל היותר, הם ידחו במעט את הקץ. אם ברצוננו להחזיר את שיווי המשקל לחיים, עלינו להתחבר מחדש, לשוב ולהתמקם בתוך מכלול החיים, והפעם בצורה מודעת: "כיום אבדו לאדם האינסטינקטים. האינטלקט גרם לאובדן האינסטינקטים ולמעשה השמיד אותם כליל. זוהי הצרה עם המטריאליזם, כי האנשים הפכו בעטיו כה פקחים ואנטלקטואלים. כשהיו פחות אנטלקטואלים, הם ניחנו בתבונה רבה יותר, אף כי בפחות פקחות. הם ידעו כיצד לנהוג ולטפל בדברים מתוך תחושה פנימית, כפי שעלינו כיום לשוב ונהוג בצורה מודעת" (שטינר, שם, 177).
העץ כמורה
איך מתחברים מחדש? אני מציע לעשות זאת דרך מפגש בלתי אמצעי עם הטבע. מפגש שמשוחרר ממה שאני כבר יודע. העץ הוא פרטנר מעולה לזה. בעולם הצומח, העץ הוא הממשות הפועמת בצורה השלמה ביותר את האיזון בין השמימי והארצי, בין האנכי ובין האופקי. כוחות החיים הזורמים בעץ משמשים כמתווכים בין הקטבים.
במפגש עם העץ אני יכול לחוות את אמירתו המופלאה של פרידריך שילר מהדהדת במלוא עוצמתה:
"אתה מחפש את הנעלה מכל?
הגדול מכל?
הצמח עשוי להורות לך!
מה שהינו בלא רצונו
היה נא אתה מרצונך
כך הדבר!"
העץ מגלה לי ששיווי המשקל ההרמוני אינו מצב קבוע, כי אם דינמיות משתנה של תנועה אשר בה גלומים כל תהליכי החיים, מן הזרע ועד לפרי, כיצירה מוסיקלית אשר בכל עת מודגש בה צליל אחר המרכיב את ההרמוניה השלמה. "הנעלה מכל" מצוי בתוך הדינמיות, בתנועה, המתגלה כרצף של מטמורפוזות בתוך החיים. פעימת תהליכי החיים בתוכי מגלה לי את עצמי כאני. בחיבור הזה שבה לחיות נשימת אדם-עולם. ובמובן זה, דרך המפגש עם העץ, עם הדינמיקה של תהליכי החיים, אני חוזר להיות חלק אינטגרלי מהחיים, באופן בלתי אמצעי. אני בעולם והעולם בי. זהו השער הכי משמעותי ליצירת שווי המשקל הנדרש בימינו.
אז אולי המחווה הנדיבה ביותר שאנחנו יכולים לעשות לכבוד יום ההולדת לאילן הוא ללכת לפגוש אותו? להגיד לו תודה. לשאול אותו מה שלומו, אולי לתת איזה חיבוק. אם ניתן לו, יש סיכוי שהוא יפתח את שערי לבו ויחבר אותנו לפעימת החיים הגדולה.
