לאסוף רגעים לפני הפיזור: על משמעות התעודות בחינוך וולדורף

חוויה משמעותית בחייהם של מורי ומחנכי וולדרף ההתבוננות בשנה המתקדמת,, בתקופה הרודפת תקופה, בפרויקטים המגיעים וחולפים בזה אחר זה; ומבלי שהבחנת בכך – השנה מגיעה לקיצה. בסמוך לחג הפסח את נעורה להבנה שהתעודות הן הפרויקט הבא שלך (או עוד אחד מהפרויקטים שנותרו לך עד לתום שנת הלימודים). את אוספת את עצמך ומתחילה לבנות את הסוף, מתחילה לאסוף זיכרונות שהשארת מאחור, מתחילה לשחזר את השנה שהייתה: תקופות, אירועים משמעותיים, רגעים עוצמתיים. ככל שאת מתקדמת עם כיתה את מצרפת את השנה שהייתה לקודמותיה, מתקרבת אל תמונת השנה החולפת ומתרחקת ממנה, מנסה ליצור אגודת דפים שתכנס ותאסוף את הנקודות המשמעותיות שעברה השנה יישות הכיתה ועברו הילדים האינדיבידואליים.  ארגז הזיכרונות מלא עד גדותיו ואת מוציאה פיסה אחר פיסה של זיכרונות ומתחילה ללוש אותם בלבך, בידייך הכותבות באהבה לתלמידיך.

כל זאת קורה בזמן שהשנה עדיין מתקיימת, והמורה או המחנך ממשיכים כרגיל את עבודתם עם הכיתה.מדובר בתקופה אינטנסיבית, הנראית לעתים בלתי אפשרית. את נאלצת לתמרן בין קודש לחול: מצד אחד, עבודתך כמורה

ממשיכה במלוא עוזה; ובערב, ובסופי שבוע, כשזמן כתיבת התעודות מגיע, את בתחום הקודש, בו מתבקשת ההתבוננות הכי מדויקת, מזוככת ומזוקקת שאת חפצה להביא לילד ולהוריו. בימים אלו חדר המורים נראה כמו כוורת דבורים: כל המורים עמלים ושוקדים בנפרד וביחד, בעבודה פנימית ובעבודת צוות על התעודות, שיהיו כדבש מתוק, טהור ומרפא עבור הילדים.

אסוף את הזכרונות

בתעודה אנו שואפים לסכם את השנה באופן כללי, משתדלים לאסוף את כל הזיכרונות עבור הילדים ולומר להם: "ראו כמה דברים עברתם השנה, עם אילו אתגרים התמודדתם, הביטו על כל מה שעשיתם ושימו לב כיצד גדלתם". כמובן שסגנון התעודות משתנה בהתאם להתפתחות הילדים. בכיתות הצעירות נפנה בכתיבתנו יותר אל ההורים, והאמירות תהיינה מההיקף, על ההתנהלות, ההתנהגות והתלמידוּת של הכיתה והילד האחד. את המסרים שלנו נעביר יותר באופן סמלי, תמונתי, מעט חיצוני. ככל שהילדים גדלים, המבט יעבור אל הילד, הפניה תהא בהדרגה אליו ותיגע בנושאים שאיתם התלמיד/ה מתמודד/ת מבחינה לימודית, התנהגותית, חברתית ורגשית. המסרים יהפכו לקונקרטיים ובהירים יותר ויותר ויפנו אל התודעה הערה של הילד והוריו. החל מכיתה ב' הילדים יקבלו בתעודה דקלומים אישיים, שהמחנך בוחר להעניק להם מתוך התבוננות על הילד ומתוך השאלות: מה הילד מבקש בעולם? אילו מתנות הוא מביא לסביבתו? עם אילו אתגרים הילד מתמודד? אילו כוחות אני רוצה להעניק לילד לשנה הקרובה ובכלל לחייו? הדקלומים הללו יאמרו על ידי הילדים בשנה לאחר מכן מידי שבוע, ביום קבוע בשבוע. הילד יאמר את המילים בקול מול חבריו לכיתה. המילים בהדרגה יכנסו אל נפש הילד ויפעלו עליה את פעולתן הקסומה של המילים.

עוד הבדל משמעותי בין התעודות לילדים הצעירים לבין הבוגרים יותר הוא נושא הציונים. עד כיתה ה' ציונים אינם חלק מהתעודה, כיוון שאינם משמעותיים לילד ולתהליך הלמידה שלו. אך מגיע רגע מסוים, בסביבות כיתה ה' כאמור, שבו הילד מבקש לבחון את הישגיו ביחס לכיתה ולמאמץ שהשקיע. אז הציון הופך לכלי חשוב במעשה החינוכי.

בעבודתנו כמורים ומחנכים, וגם בתעודות, נשאף לטמון זרעים לעתיד. ניתן תמונת עבר והווה שמאירה את הבאות. נחפש את האור ואת החוזקות שבילד, מתוך הבנה שאלו הם הכנפיים שבאמצעותם יתרומם ויצליח בחייו, בעולם. לא נחסוך גם מילים שדורשות מן הילד להתבונן על עצמו פנימה ולהיטיב את דרכיו אם מבחינה לימודית, התנהגותית, חברתית וכו', אך האמירות תהיינה בונות ומחזקות וינבעו מתוך האמונה בילד וביכולתו להשתנות. התעודה, הן בתוכנה והן בצורתה, מבקשת להביע את הערכתנו כלפי הילד, על ההשקעה והמאמץ שלו, על השינויים והתמורות שחלו בו. נרצה להביע בתעודה את האמירה הבאה:"'ראיתי אותך לאורך השנה, הייתי שם לצדך וזיהיתי רגעים שונים שעברת בדרך, הדברים לא חמקו מעיניי ואני מעריכה את הדרך שעברת. דרך שהינה אחת וייחודית רק לך".

כוחות לעתיד לבוא

התעודות בחינוך וולדרף מאוד אסתטיות ונעימות לעין ומטרתן לפתוח את הלב ושהמילים יחלחלו פנימה לתוכו ויגיעו למקומות הנכונים. החינוך במהותו דוגל באסתטיקה ויופי, אליהן נפש האדם כמהה. אנו שואפים לכך שהילד ירצה להביט שוב ושוב בתעודה שלו, גם בהמשך חייו. .

כשנפרדתי מהכיתה שחינכתי במשך שבע שנים, פתחתי את התעודה במילותיה של לאה גולדברג מתוך שירי סוף הדרך:

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
- הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

לקראת סוף שנת הלימודים, כאשר הילדים כבר ידעו שבסוף השנה אנו נפרדים, השיר הזה ליווה אותנו במלואו בבקרים והוא היווה מעין תמונה נפשית, תהליך עיכול, לדרך שעברנו יחד לאורך שבע השנים שחלפו. שיר שמבטא מסע חיים, או במקרה שלנו מסע באורך שִבעון, שבסופו יש בקשה להכרת תודה על מה שהיה, ויש בו בקשה לקבלה את מה שיש.

השיר הופיע בתעודה כשהוא יושב עמוק בלבם ובתודעתם של הילדים. בטוחה אני שגם כאשר הילדים יפתחו את תעודתם מפעם לפעם, אולי בעוד 20 שנים, הם יזכרו בגוף את המילים, את הניגון של אותו דקלום בוקר, שנהגנו לדקלם יחד מידי יום, הם ואני.

אני רואה בתעודות מים חיים, שבאים להרוות את הצמא ברגעי קיץ חמים, ברגעים של קושי לאורך השנה, ברגעים שבהם רוצים להתגאות בילד ולומר לו כמה המאמץ שלו משתלם וכמה הוא התקדם. כמו כן, התעודה הינה מרחב לנוח בו, להתבונן באיורים, בצורות ובצבעים, ליהנות מן המילים והתמונות הנפשיות, הנפרשות בפני הילדים והוריהם. כאשר תעודה נכתבת ונוצרת מתוך עומק וכוונת הלב ומכוונת אל המקומות הגבוהים והטובים שבאדם, הרי שהיא מביאה חסד, ריפוי, השלמה וסגירה לתהליך שהיה. היא מסמנת את הבאות ונותנת כוחות לעתיד לבוא.