חזרת פתאום

מערכות היחסים שלנו הן לא רק שדה התפתחות קשה ומתגמל, הן גם מהדהדות אל גורל האנושות. זוגיות בצל מלחמה

מספרת ליאת: "שלושה חודשים חייתי במתח מטורף. בערך פעם בחודש נתנו להראל, שנלחם בעזה, לפגוש אותנו לכמה שעות, ואז נסעתי מהצפון עם שני הקטנים ועם הוריו והאחים שלו ופתחנו שולחן מלא כל טוב. כמעט לא היה לנו רגע לבד. עכשיו הוא שוחרר ואני מאושרת, אבל זה לא פשוט. נראה לי ששנינו השתנינו, לא רק הוא. אני תשושה מלהיות 'סבלנית, רגישה ומכילה'. בא לי להשאיר אותו עם הילדים ולעוף מהבית לאיזה ריטריט. אבל אני לא יכולה לעשות את זה. הוא כאילו שכח איך מתקתקים את הילדים במקלחות, ארוחת ערב, הליכה למסגרות. עוד סיבה שאני לא יכולה לנסוע היא שפשוט אין לנו כסף. הוא היה עצמאי והעסק בקושי שרד..."

בני הזוג, ובעיקר בנות הזוג של מי ששוחררו בעת האחרונה משירות המילואים, חיכו בלב הולם ובנשימה עצורה לרגע שיחזרו. במהלך תקופת ההמתנה הזאת עלה מגוון רב של רגשות ואסטרטגיות להתנהלות רגשית ומעשית. יש נשים שהרגישו בודדות ואפילו נטושות – על ידי המדינה, על ידי המשפחה המורחבת, ואפילו (באופן לא רציונלי) על ידי בן זוגן. אחרות החליטו לשאת בעול הילדים והפרנסה בעצמן וחשו בתוכן עוצמה וסולידריות עם המאמץ המלחמתי הכללי. יש נשים שנקלעו למצוקה רגשית עזה, כולל התקפי חרדה או תחושת דיכאון. אחרות הרגישו אשמה על כך שחייהן, לתפיסתן, קלים יותר: יש להן מקלחת חמה, הן וילדיהן במקום מוגן ובטוח.

 גשר על תהום המינים

לאנתרופוסופיה יש גישה רוחנית לחיבור בין שני בני אדם שבוחרים לקיים חיים משותפים לאורך זמן: בספרו מיניות, שותפות ונישואים מפרספקטיבה רוחית[1] ממליץ האנתרופוסוף וולפגאנג גאדקה[2] להתחיל את החיים המשותפים עם בן או בת זוג רק בתום השביעון הרביעי (לאחר גיל 28) ולאחר שכל אחד מהם הגיע לעצמאות פיזית, נפשית וכלכלית, או במילים אחרות: כשהאינדיווידואליות שלו התפתחה במלואה. אלמלא כן, תמיד תישאר כמיהה של האני להגשמה עצמית.

הנישואין (וגם חיים משותפים שאינם כוללים טקס דתי) יהיו אז מעין ברית בין שווים שכעת בוחרים להמשיך את תהליך ההתפתחות שלהם יחד. את כוחות החיים שעוטפים את הזוגיות ותומכים בה כינה גאדקה "מעטה אתרי". הוא כולל אכילה, שינה, יחסי מין והרגלים זוגיים ומשפחתיים רבים אשר מטפחים את תחושת הבריאות הפיזית והנפשית ואת תחושת השייכות. המעטה האתרי הזה תלוי בחיים ביחד בחלל משותף. בהחלט אפשרי להמשיך לקיים קשר נפשי-רוחי ממרחק, אומר גאדקה, (למשל, בהשאלה למציאות הישראלית הנוכחית, במצב של שירות צבאי ארוך), אולם ללא המעטה האתרי יחוו רוב בני הזוג פער ופרימה של היחסים עד כדי קרע.

ככל שהיחסים מתמשכים ובני הזוג מוצאים מטרות משותפות ותומכים זה בזו בהשגתן, חיי הנישואין יהיו איתנים יותר. יתר על כן, בספרו כותב גאדקה: "אם אנשים מצליחים לגשר על התהום העמוקה של חלוקה למינים, בחיותם בשותפות מבלי לעסוק בקרב או בבריחה, צעד גדול כבר נעשה כאן [...] ואם בסופה של המאה נעמוד על קברה של הציביליזציה או נשקע בקרב של כולם נגד כולם, במילים אחרות, אם יקרה וידם של האינסטינקטים האנטי-חברתיים תהיה על העליונה – זה תלוי במידה רבה במצב הנישואים כמיקרוקוסמוס". (עמ' 155)

פניך, נערי

נחזור כעת לנשות המילואימניקים. כולן חוו את הפרימה של חוטי המעטה האתרי, כי גם חיילים שלא נכנסו לשטח האויב, בכל זאת מיעטו להגיע הביתה. וכשהגיעו, הם בעיקר יכלו למלא את צורכי החיים הבסיסיים: מזון, שינה, מקלחת, כביסה, ולא הצליחו להוריד את העומס מכתפי בת הזוג. יתר על כן: רבים מהמילואימניקים התקשו להיענות לבקשות של ילדיהם ובת זוגם לביטויי התעניינות וחיבה.

בשיר ישן ממלחמת ששת הימים נכתב כך:

גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט-אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם
לומדים לחזור להרגלים הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.[3]

לאחר כמה חודשים שבהם כמעט נקרע המעטה האתרי, נצטרך לאחותו בחוטים עדינים מאוד. לשם כך עלינו לשריין זמן לשיחות ולפעילויות משותפות כזוג. האם נוכל להיעזר לשם כך במשפחה המורחבת, בייביסיטר או מתנדבים? כדאי להיזכר בסיבה המרכזית (על פי האנתרופוסופיה) שבגללה נישאנו מלכתחילה: להתפתח יחד ולהגשים את מטרותינו המשותפות. בפגישותינו נוכל לספר זה לזה מה למדנו, מה חווינו בזמן שלא נפגשנו. נבדוק אם מטרות שחיו בנו קודם הן עדיין רלוונטיות – אולי נרצה לקבוע מטרות נוספות? נבדוק אם אנחנו עדיין נהנים מאותם בילויים שבעבר חיבבנו. לדוגמה: חיילים משוחררים רבים סובלים מרעש. לאחר שיחה אולי יתברר שמופע רוק כבד פחות מתאים, אבל הליכה לאורך החוף נעימה מאוד לשנינו. נבדוק איך הגוף שלנו חש בנוכחות הגוף של בן או בת הזוג. לא ניקח כמובן מאליו את קיומם של יחסי המין, כי ייתכן שהשתנו אצלנו הרגישויות בעקבות החוויות שעברנו. גאדקה ממליץ "למלא בְּנֶפֶש את אקט האיחוד המיני" ו"להכניס אספקט של רכות למיניות". במילים הללו הוא מתכוון להיכרות מחודשת ­­עם האחר. באקט המיני יכולות להיות תשוקה אדירה, מהירוּת, תוקפנוּת, וצורך למלא את החוסרים האישיים של כל אחת ואחד. אך אם נצליח להתמסר, לגלות רגישות, הקשבה, להתבונן בעיניים, להבין את הקצב הנכון ומידת ההסכמה, נוכל להחזיר את השמחה והקשר לחיי הנישואין ולבנות מחדש את משפחתנו.

חוטים של אהבה

חופן הצעות מעשיות לניהול המשפחה לאחר האיחוד המחודש:

כדאי לחלק ביניכם מחדש את המשימות שקשורות בילדים. ייתכן שהחלטות שקיבלתם בעבר כבר אינן מתאימות: מי "מפזר את הילדים במסגרות"? מי "אחראי על מקלחות"?

ישנם בתים שבהם למרות הגעגועים להורה שהיה במילואים, הילדים התרגלו לאופן שבו ההורה שנותר בבית מנהל את העניינים. אני ממש ממליצה לנסות לא להיעלב כשהילדים דוחים אחד מכם. הם מאוד אוהבים את שניכם, אבל גם הם זקוקים לזמן התרגלות למציאות החדשה.

[1] תרגום: יוחנן מרגלית, הוצאת חירות 2007.

[2] כומר של ה-Christian Community שעבד כיועץ ומדריך נישואים.

[3] הייתי נער, דוד עתיד.