איך מלמדים שכול?

הרהורי הורות | איך מלמדים שכול? איך אפשר להגיד להם שיחזיקו חזק חזק ויאהבו בכל לבם, יחד עם הידיעה שיום יבוא ומישהו מאוד אהוב כבר לא יהיה?

הורות היא תפקיד מורכב, ללא קורס הכנה, אשר במסגרתו אנחנו אמורים ללמד ולחנך על מיניות, תזונה, חיברוּת, בדידות, משפחתיות ועוד. ואם זה לא מספיק – נראה כי לאחרונה התווסף פרק נכבד בקורס הלא כתוב הזה שנקרא ״כיצד מחנכים לשכול״. כי אין כמעט ילד או ילדה היום שלא נתקלו בשכול, שלא איבדו בעצמם אדם קרוב. ואיך אפשר לחנך לזה? איך אפשר להכין מישהו לאֵבל ואובדן? וגם אם נרצה להכין אותם, הרי תמיד – גם אם אנחנו אנשים רציונליים לחלוטין – תמיד יש תחושה כזו שאם נדבר על זה, הרי שאנו מזמינים אלינו את השכול, ולכן רצוי ועדיף לנו לטמון את הראש בחול ולהתפלל שלא נשמע שום דפיקה בדלת, גם לא אצל השכנים.

והשכול, כמו רוב הדברים שאינם מדוברים, מחלחל ועובר במלוא עוצמתו ואף חוצה דורות ושנים. אני עצמי נולדתי למשפחה שכולה, שאיבדה בן שלא הכרתי. את הדוד הנערץ שלי, שתמיד יישאר יפה הבלורית והתואר שמחייך בשחור לבן. אמנם לא זכיתי להכיר בחייו, אבל את תחושת החוסר, הגעגוע, הדמעות שחונקות את הגרון, הרגשתי בכל תא בגופי.

אפשר לדבר על זה?

ולא היו על כך שיחות, ולא הסבר על איך מתמודדים עם שכול, והאם יש משהו שמקל על הכאב, והאם זה נכון שהזמן עושה את שלו? וכל מה שיכולתי לעשות היה להיצמד לאבי ולמשפחתי בימי הזיכרון ולנסות להרגיש בין המילים על הא ודא, ובין הבורקסים לעוגות, את הכאב הזה, ולנחש איפה הוא נמצא ואיך הוא מרגיש, עד שכמעט הצלחתי להרגיש אותו בעצמי.

והיום, כשהילדים שלי פוגשים אבל ואובדן, אני כל כך רוצה ללמד אותם מה לעשות, אני רוצה להקל עליהם ולתת להם כלים, אבל כל מה שאני מצליחה זה לשחזר את מה שלימדו אותי: לא לדבר על זה, להיות חזקים ולקבל שמעכשיו המוות הוא חלק מאיתנו. את החתיכה הזו בלב שכואבת ושורפת אני לא יודעת איך לרפא – וגם לא איך להגיע אליה במילים או בחיבוק. ולמרות שאני כל כך רוצה להיות ההורה המיטיב שמלווה בתהליכי החיים, מה שלמדתי על שכול חזק ממני ומשתק אותי.

כשאבא שלי נפטר, דמיינתי שעכשיו, כשאני פוגשת בעצמי את השכול, אתמודד איתו אחרת, אחבק את אימי ואת אחיי, את ילדיי, ונהיה יחד. כי הרי להיות ביחד תמיד מקל ועוזר. אבל להפתעתי, גיליתי שעם הקרובים לי הכי קשה לי לכאוב ולהתאבל. וכשסיפרתי זאת לחברה טובה, למודת שכול בחייה, היא אמרה לי בחוכמתה שלהתאבל יחד זה כמו להתחבק פצע לפצע. וזה כל כך נכון… כמה קשה להתחבק כשהפצעים נוגעים זה בזה.

אז כל אחד מוצא את הפינה שלו ללקק את פצעיו, להחניק את הדמעות ולהזדקף…

אם הייתי יכולה לכתוב מחדש את הפרק איך מחנכים לשכול בקורס להורים – מה הייתי כותבת?

איך אפשר לספר על הכאב השורף הזה בלי שהילדים ייבהלו? איך אפשר להכין אותם ולהסביר להם שגם בכאב הזה יש עצב שהוא מתוק, ושלפעמים העצב הזה הופך לאהבה טהורה? איך אפשר להסביר להם שזה תמיד מפתיע, שפתאום מציפות הדמעות בלי שציפינו לכך? ואיך אפשר להגיד להם שיחזיקו חזק חזק ויאהבו בכל לִבָּם, יחד עם הידיעה שיום יבוא ומישהו מאוד אהוב כבר לא יהיה? ושבכל זאת לא יפחדו לאהוב ולחיות ולהרגיש? ואיך להכין אותם לחיות עם הפחד לאבד מישהו או למות בעצמם – ולהפוך אותו לדחף לחיות ולחוות ולהתנסות? ואיך – למרות שהמילים לא יוצאות – להגיד להם שאנחנו כאן, רוצים להקשיב למה שהם מרגישים, ולא נבהלים, למרות שגם לנו כואב?

אין לי תשובות – אבל אני יודעת שהפרק הזה חייב להיכתב.

הטור הזה מוקדש לאריאל אוחנה ז״ל ולעוז שמואל ארדי ז״ל, ולכל החברים שלהם שלומדים שכול באומץ כה רב.

תמר לאור ממייסדות בית ספר "מעיין", מחנכת ומנהלת. נשואה ואמא לשלושה. [email protected]