להאריך את חוט הלב

״אמא תקריאי לי עוד דף אחד, נו בבקשה!״

"די אין לי כוח, כבר מאוחר...", "את גדולה – תקראי לבד...", "אני עייפה...", ועוד שלל תירוצים נשלפים ממני ללא מחשבה. ״אוף איתך!״ היא רוטנת ומסובבת את הראש לצד השני. אני יושבת לידה עוד כמה רגעים.

ילדה שוכבת במיטה, אמא מקריאה לה סיפור. כמה זה לא מובן מאליו בחיים שלנו היום. מייד מזדחלת לה האשמה בגרון – איך אני לא מחבקת אותה בכל רגע שאני יכולה? איך אני לא קוראת לה 1,000 דפים ועוד אחד גם כשהיא כבר ישנה? כמה אמהות היו מתחלפות איתי ברגע זה!

נראה כי בימי המלחמה הנוראיים האלו כל מה שהיינו רוצים לעשות זה לחבק את הילדים שלנו, להרגיש אותם קרוב, לנצור את היחד, לשמור עליהם… אבל העצבים של כולנו חשופים כל כך. רעשי המלחמה המורכבים מאזעקות, מטוסים, מסוקים, בומים של יירוטים, של נפילה, וסתם אופנוע מניע שמקפיץ את הלב, כל אלו מחזיקים אותנו דרוכים. הפחד והדאגה, ימים על ימים בלי מסגרות ושגרה, עודף חדשות, מראות בלתי נתפסים – כל אלה הם בדיוק ההפך ממציאות מיטיבה. ואנחנו ההורים בתווך, אמורים לספוג הכול מן החוץ, לסנן, לעבד, לעכל – ואז לספר לילדים שלנו במילים עדינות ומותאמות מה קורה, להחזיק עבורם את האמונה כי הטוב עוד קיים וכי כן, אמא ואבא יכולים להגן עלייך, או לפחות יעשו הכול בשביל זה. אז מה הפלא שלקרוא עוד דף אחד מרגיש לי כאילו התבקשתי רק לטפס על האוורסט בסוף היום?

ומצד שני, לפעמים, אני מרגישה כמו האם הגדולה, כאילו כל רגשי האמהות הקיימים על הפלנטה התאחדו להם לרגש אחד שכולנו מחזיקות בו. אנחנו מתגעגעות לילדים שאינם שלנו ומתפללות לשובם, דואגות לבנים אחרים שהפכו בן לילה מנוער תמים ללוחמים ללא חת, מבשלות ומכבסות להם וצוהלות כשהם שבים הביתה. אנחנו מתאבלות על ילדה יפה שאינה שלנו ואיננה עוד, ולרגע אני מוצאת את עצמי מחזיקה את היד לנערה אחרת ולוחשת לה באוזן, ״מאמי שלי, עשית מה שיכולת, כמה טוב שחזרת מהמסיבה ההיא, זו לא אשמתך שהיא לא…״ וכל הרגשות האלו מתערבבים לי בלב ומעל כולם תלוי ענן כבד של דאגה. ואני נזכרת שבהורות ההיא של ״לפני המלחמה״, לדאוג לא היה חלק מהלקסיקון שלי. כי בהורות ההיא, הנורמלית, המטרה שלנו הייתה לשחרר את הילדים שלנו כל פעם קצת; בהתחלה לידיים של סבתא ואז לגן, ואז לבית הספר – בלי לדעת מה הם עשו שם כל רגע, ולגיל ההתבגרות בו נשארנו מעֵבר לדלת הסגורה של החדר. וידעתי אז שזה חלק מהתפקיד שלי – להאריך את החוט בין הלב שלי ללב שלהם. החוט הזה, שלא משנה איפה הם יהיו ומה הם ירגישו – הוא תמיד מחובר, והוא יכול וצריך להתארך, כי אני סומכת עליהם שהם מסתדרים מול המורה והחברים, כשהם בטיול כמה ימים או שפשוט לא בא להם לדבר או לשתף.

ואני חושבת על חוט הלב הזה היום, שהתקצר אצל רבים מאיתנו ואנחנו מלאי דאגה ורק רוצים לגונן על הילדים שלנו קרוב-קרוב, ואיך אצל אחרים החוט נאלץ להתארך בדרך שלא ניתן לדמיין, לחצות גבולות, ואפילו לרדת מתחת לקרקע אל עבר הלא הנודע. והוא מושך כל כך חזק. חוטי לב שתמיד יתגעגעו ויאהבו ולא יינתקו – גם אם הלב בצד השני פסק לפעום. חוטי לב שקשורים חזק חזק לחיילים הרחוקים ושומרים עליהם אי שם.

ואני מתפללת שכל חוטי הלב החזקים שלנו, שאינם יכולים להיקרע לעולם, יתלפפו זה בזה, ובמקום כיפת ברזל תהיה מעלינו כיפה יפה כזו מהמון חוטים צבעוניים ורכים, ומתחתיה כל הילדים והילדות של כולנו יוכלו לרוץ ולרקוד ולהתחבק, והם יוכלו ללכת ממש רחוק בלי שנראה אותם, ושתספיק משיכה אחת קטנה והם ירגישו אותנו ואנחנו אותם, ונדע שהכול בסדר.