להיות מה שאני מלמד

פתרון משוואות עם נעלם אינו מטרה בפני עצמו, ולזכור מי גילה איזו יבשת לא רלוונטי לאיש. כשמלמדים את הנושאים האלה מתוך כוונה פנימית הם מהדהדים תהליכים עמוקים שעוברים על ילדינו.

כמחנך כיתה אני שואל את עצמי כמעט בכל ערב, ובוודאי לפני תחילת תקופת לימוד חדשה: "מה הייתי רוצה ללמד את הילדים דרך הנושא הלימודי?" שנים רבות אני חוקר את השאלה הזו ומנסה לדייק ולזכך עבור עצמי מהי למידה. כמובן שללמידה יש גוונים רבים ורמות שונות של הפנמה והבנה, אך במהלך השנים קיבלתי כמה תובנות חשובות על העבודה הפנימית הנדרשת ממני כמחנך כדי לייצר תהליך למידה משמעותי ואמיתי עבור הילדים. 

ידע אינו מטרה

הדבר הראשון שיש להפנים הוא שינוי הפרדיגמה שלפיה הקניית ידע היא למידה. כולנו גדלנו על פרדיגמה זו, ואכן מגיל צעיר קיבלנו ידע רב על העולם בנושאים רבים – שפות, חשבון, מדעים, גיאוגרפיה, תנ"ך, ועוד נושאים רבים וחשובים. היכרות עם נושאים אלו חשובה ומאפשרת לאדם להתנהל במסגרת החברתית בה הוא חי. אך יחד עם זאת, חשוב לזכור שידע כשלעצמו אינו משמש את האדם במסעו הנפשי-רוחני ובוודאי אינו נשאר איתו לאחר מעבר הסף. כולנו מכירים את המשפט "הקאתי את החומר במבחן ואז שכחתי הכול"... ממש כפי שבחיינו הארציים, ידע שאנו לא מתעסקים בו באופן יומיומי ושוטף דינו להישכח, כך גם לאחר חציית הסף, כל מה שהוא ידע גרידא נמוג אל האֵתר הכללי ואינו ממשיך איתנו במסענו. הידע הוא כלי. אם הוא נלמד באופן הנכון הוא מאפשר לנו להגיע לתובנות נפשיות ורוחניות שתומכות בהתפתחות שלנו ומאפשרות לנו להבין את עצמנו ואת הקשר שלנו לבני אדם אחרים ולעולמות החי, הצומח והמינרלים שסביבנו. 

לעניות דעתי, החידוש הגדול ביותר שנתן שטיינר לעולם בתחום החינוך הוא האופן שבו נושאי הלימוד השונים פוגשים את השלב התודעתי וההתפתחותי של נפש הילד. לפיכך, ה"חומר" הלימודי אינו ניתן כדי שהילד יֵדע אותו, אלא כדי שיעזור לו להתפתח כאדם ולהבין, בסופו של דבר, שבמהותו הוא ישות אדם–עולם.

לכן, כשאני מכין תקופת לימוד חדשה אני בראש ובראשונה מתחיל לייצר בנפשי תמונה רחבה של הנושא, בעיקר על ידי קריאה של רומנים היסטוריים על התקופה וקריאת אמירות של שטיינר, המקשרות את הנושא הלימודי להתפתחות הילד ונותנות רקע עמוק יותר על התודעה האנושית בזמן ההוא. באופן זה אני מתחיל לחיות בתוך נפשי את היותי איש יווני או רומאי או בן תקופת הרנסנס, בוחן עד כמה המוטיב המרכזי של הנושא הלימודי פוגש את הילדים בגילאים השונים, ולמעשה מנסה לענות בתוך נפשי פנימה על השאלה: "מה רוצה נושא זה ללמד אותי על האדם?" כשאני מצליח להגיע לבהירות תמונתית – רק אז מתחילה העבודה של בחירת החומרים, הדקלומים, השירים והסיפורים שאביא לילדים. מכיוון שהבנתי "לָמה" אני מעביר את הנושא הלימודי – אני יכול להשתחרר מאותו "צריך" או מן ה"צריכיזם", כפי שאני אוהב לכנותם, ולעבוד מתוך המהות של הדברים. 

אמנות החינוך

חשוב להבין שחינוך וַלדורף אינו "שיטת לימוד". אם נאמר לי שבכיתה ד' אני צריך ללמד את סיפורי הצפון מכיוון שזה הקוריקולום, אך איני מבין את התמונה הנפשית-רוחית הקשורה למיתוס הנורדי, אולי אצליח לספר באופן מעניין את הסיפורים, אך לא אצליח להעביר את הילדים תהליך של תובנה עמוקה על עצמם. הדבר נכון לכל נושא או מקצוע הנלמדים בבית הספר. אפשר ללמד משוואה ריבועית עם נעלם באופן טכני, ובסופו של דבר הילדים ילמדו לפתור משוואות עם נעלם. אבל אפשר גם להבין שבכיתה ז' מוצגת לילדים בפעם הראשונה משוואה עם נעלם מכיוון שהדבר תואם באופן נפלא את שאלת הגיל שלהם, את הרצון העמוק שלהם להכיר את העולם הפיזי, לצאת מגבולות הנוח והמוכר אל הלא נודע – אל הרפתקאות של גילוי עצמי וחיצוני. 

מורה למתמטיקה שנושא בנפשו את התמונה, שפתרון משוואות עם נעלם הוא למעשה חיפוש אמיתי וגילוי של החלקים המוסתרים בעולם – יחדיר בתלמידיו התלהבות ורצון לגלות מהו אותו X מסתורי. אלה גם התמונות בנפשו של המחנך שמלמד בשנה זו את נושא מגלי העולם או נושא הרנסנס – הן מספרות לילדים שגם האנושות רצתה כמוהם לצאת ולחפש וגם למצוא עולמות חדשים – לגלות עולם; וכמותם, גם האנושות החלה לגלות את עולם הנפש, החשיבה והמחקר הפנימי כביטוי של רנסנס. 

למעשה, אני מספר לנערים ולנערות על מה שעובר עליהם בהיותם כעת בשלב התודעתי בו הייתה האנושות (בעולם המערבי) בתחילת תקופת הרנסנס: ניצנים של גילוי ומודעות לעצמם ולעולם. 

לא אשכח כיצד בסיום תקופת מגלי העולם בכיתה ז' האחרונה שלי אמרה לי אחת התלמידות שהיא למדה משהו מאוד חשוב מתקופת הלימוד שלנו. זו ילדה שפיתחה ציניות כלפי עולם הרוח באופן כללי וכלפי שאלות רגשיות בפרט. היא הייתה מחוברת לידע, למדעים המדויקים ולתפיסה שהכול ניתן להבין בחשיבה מדעית, אשר לה כל התשובות. אותה נערה הבינה, כך סיפרה לי, שבדיוק כמו אנשי ימי הביניים, שהאמינו שכל התשובות נמצאות רק בידי האפיפיור והדת, ושכל מחשבה המנוגדת למה שכתוב בכתבי הקודש היא כפירה ובוגדנות – תפיסה שהופרכה בזכות ספנים אמיצים שיצאו אל הלא נודע וגילו שהרבה "אמיתות" של הכנסייה אינן אמת – כך, הוסיפה הנערה ואמרה, "אני מאמינה באופן עיוור במדע וגיליתי שאני חייבת להיות פתוחה וכל הזמן לבדוק שהאמונה שלי לא עיוורת כמו זו של אנשי ימי הביניים". התמלאתי שמחה. ידעתי שלפחות עבור ילדה זו הצלחתי ללמד משהו משמעותי, תובנה שנזרעה בנפשה ותמשיך לצמוח בה בהמשך חייה. האם היא זוכרת מי בדיוק גילה איזו יבשת? זה לא רלוונטי לחייה. התובנה העמוקה שלה היא מסוג הלמידה אליה אני שואף בתהליכי ההוראה. 

ולסיום, לא בכדִי קרא שטיינר למחנך אמן ולתהליך החינוכי אמנות החינוך. במשך הזמן, הבנתי כי "החינוך הוא אמנות אנושית" מכיוון שהמחנך אינו אמן במובן שהוא יודע לצייר, לשיר או לרקוד, אלא הוא אמן בשל יכולתו למלא את נפש התלמיד והתלמידה בתמונות שיהפכו אותם לבני אדם מתפתחים ומחוברים לעצמם ולעולם. בדיוק כמו אותו אמן שכדי לפסל או לצייר עץ או לכתוב שיר על עץ עליו להחיות את העץ בתוכו – כך חי המחנך את התמונה האימגינטיבית בנפשו. הוא הופך להיות הדבר אותו הוא מלמד, ובכך הוא מעביר לילדים תמונות עולם משמעותיות שימשיכו לנוע ולצמוח בנפשותיהם וליצור תמורות בחייהם הבוגרים. על כן, בבואי להכין תקופת לימוד עבור הילדים, אני מנסה ליישם ולזקק את האמירה שחינוך הוא אמנות אנושית אשר מאפשרת להוריד את הרוח אל האדמה. 

אלון ירושלמי מחנך ויזם חינוכי. מלווה הורים ומורים בתהליכי התפתחות. ושותף בפודקאסט בנושא חינוך והתפתחות "מסעות בחינוך". [email protected]

המאמר יופיע בגיליון הקרוב "רוח באדמה" שנשלח בימים אלו למנויי אדם עולם.