הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
האגדה מספרת שפעם זרחה השמש כל היום. לא היה לילה וגם לא היה ירח בשמיים. וכשהשמש זורחת כל היום שמח מאוד. החיות משחקות כל היום, העשב צומח כל היום והציפורים שרות כל היום.
כולם היו שמחים ומאושרים חוץ משבט הטונגקים. הם היו יצורים גדולים ושובבים שחיו במערה מתחת לאדמה. הטונגקים אהבו את החשכה ולא אהבו את אור השמש.
יום אחד הם טיפסו על הר גבוה וחטפו את השמש. הם החביאו אותה במערה שלהם וכיסו אותה באבנים.
השמש נעלמה מן השמיים, השמיים נעשו שחורים-שחורים. הציפורים נעשו עצובות והחיות החלו לבכות. בלי אור השמש נבלו העשבים והצטמקו הגרגרים. הגורים הקטנים של החיות והגוזלים של הציפורים נעשו חולים.
החליטו החיות לכנס אסיפה גדולה. בראש האסיפה עמדה הינשופה החכמה. פתחה הינשופה ואמרה, "שלום חברים וחברות יקרים, שלום לך פיל, שלום לג'ירף, שלום לעכביש, שלום לקרנף. שלום להיפופוטם ושלום לכולם. כידוע לכם הטונגקים חטפו את השמש והחביאו אותה במערה שלהם. אנחנו חייבים להחזיר את השמש. לכן אנחנו חייבים לבחור חיה שהיא גם זריזה וגם קלילה, גם שובבה וגם קטנה. חיה שתוכל להתגנב למערה ולהשיב את השמש. מי לדעתכם החיה הכי מתאימה למשימה?
פתח העורב ואמר, "נשלח את הגדול שבינינו והחזק ביותר, את הדוב האפור." הדוב קם מלוא גובהו והראה בגאווה את חזהו הרחב.
"דוב, דוב," קראו החיות בקול גדול. אך הינשופה החכמה הניעה ראשה מצד לצד ואמרה, "הדוב גדול ורב כוח, אך הוא גם גרגרן גדול, אם יראה בדרך כוורת של דבורים ישכח מן השמש ולא יביא לנו אותה בחזרה." החיות הקשיבו לדבריה החכמים של הינשופה ומלמלו בקול שקט, "נכון, נכון, הדוב יתפתה בדרך ואת השמש ישכח."
"אם כן את הזאב נשלח," קרא העורב. "הזאב חזק וכולם מפחדים ממנו. הזאב ישיב לנו את השמש." "זאב, זאב," קראו כל החיות בקול גדול. אך הינשופה החכמה הנהנה בראשה ואמרה, "אכן גם הזאב חזק הוא, אך הוא גם חמדן גדול, אם יראה איל בדרך, ירדוף אחריו ואת השמש ישכח. לא, גם הזאב לא יביא לנו את השמש בחזרה." הקשיבו החיות לדבריה החכמים של הינשופה ושוב מלמלו בקול שקט, "נכון, נכון, הזאב ירדוף אחר טרף בדרך ואת השמש ישכח."
אז קם עכבר קטן ואמר, "אם כך, את הארנב נשלח." "ארנב, ארנב," קראו החיות בקול גדול. חייכה הינשופה ואמרה, "כן, הארנב טוב בכל, זריז וקליל, שובב וקטן, אינו גרגרן ואינו חמדן, הוא יביא את השמש."
שמחו החיות על הבחירה בארנב ומיד יצא הארנב לדרכו.
הוא קפץ מעל נחלים, טיפס לגבעות בריצה וירד לעמק בגלגולים. הזדחל בין שיחים ואבנים. עד שהגיע למערה. עמד הארנב בפתח המערה והציץ פנימה. שם, בתחתית המערה ראה את השמש מכוסה בעננים, ורק קרן שמש אחת מבצבצת החוצה. מסביב יושבים טונגקים ומבשלים תה על קרן השמש.
הארנב הזדרז וקפיץ קפוץ ירד אל מתחת לאדמה. אחז בקרן, הוציא את השמש מבין האבנים וחזר אל חבריו.
הטונגקים נבהלו והחלו רודפים אחריו. "לא אחזיר לכם את השמש," צעק הארנב. הוא הכה בכפו בגלגל הלוהט והגלגל נשבר לשני חלקים. את החלק הקטן זרק הארנב לשמיים. הוא עלה מעלה מעלה והפך לירח. עכשיו, היה קל יותר לארנב לסחוב את השמש ולרוץ. אבל הטונגקים עדיין רדפו אחריו, עוד רגע ותפסו אותו. אז זרק הארנב את החלק הגדול בכל כוחו והגלגל הלוהט עלה מהר לשמיים.
שוב האירה השמש על האדמה. הטונגקים הסתנוורו מאור השמש ומיהרו לברוח אל בטן האדמה. מאז לא הראו את עצמם יותר על פני האדמה.
החיות כל כך שמחו לשובה של השמש ולכבוד זה פצחו בשירה וריקודים. הם כתבו שירי הלל לארנב האמיץ שהשיב את השמש לשמיים. העשב חזר לצמוח והגרגרים הבשילו והתמלאו מיץ.
מאותו היום שוב אין השמש זורחת כל היום אלא עולה בבוקר במזרח ושוקעת בערב במערב.
ואילו הירח ממלא את מקומה וזורח במקומה מדי לילה.
