מי משך את הבלם?

בפסח, תחילת אפריל, הייתה אמורה להיות הופעה של "מוסיקה אורגנית" בחיפה. אולם גדול יחסית, 500 מושבים. הופעה כזו מתכננים לפחות חודשיים מראש. קודם כול מחליטים על הלוקיישן, ואחר כך סוגרים תאריך שטוב לכולם – מחברי הלהקה, דרך אולם המופעים ועד הצוות הטכני. קיצר, סיפור שלם שכולל פרסום ושיווק כרטיסים מראש. בתחילת חודש מרץ, הבחנתי שמכירת הכרטיסים לא מתקדמת כמו שצריך. בחדשות דיברו על התפשטות הקורונה בעולם, ובמקביל פרסמה הממשלה הגבלת התקהלות לעד 500 איש. באמצע מרץ פורסם איסור על התכנסויות של מעל 100 איש, והחלטנו לדחות את המופע. כמה ימים לאחר מכן, בדיוק ביום שהייתי אמור להתחיל סבב מופעים בגני ילדים בפתח-תקווה, נפסקה פעילות גני הילדים. העיסוק המרכזי שלי, מופעים, נכנס להקפאה ארוכה. לפי "חמשת השלבים" של קובלר-רוס בהתמודדות עם משברים, הייתי בלי ספק בשלב הראשון – הכחשה.

משם נכנסנו לתקופת חלום של פגרת קורונה, חודשיים של משפחתיות אינטימית במיוחד, טיולי סוף חורף בשדות הקרובים, היכרות מחודשת עם האישה והילדים תחת שמיים כחולים-כחולים ופתוחים. אני יכול לנחש שכך הרגישו נוח ובני משפחתו, מסוגרים ומבודדים בתיבה קטנה הנעה בטוחות על גלי המבול.

ההכחשה הפכה לאופוריה עם ידיעה ברורה שמתישהו אצטרך לתת את הדין, אך כיוון שהבנתי שאין לי מה לעשות מול גזרת שמיים, החלטתי פשוט להתמסר לתקופה מיוחדת במינה זו, חד-פעמית אפילו: אנושות שנכפתה עליה בלימת חירום. מי משך את הבלם? ברור לי שזה יכול להיות רק מישהו בסדר גודל של אלוהים / היררכיות גבוהות / ישויות עילאיות – יו ניים איט. אותי אישית לא ריגש הפולמוס בדבר מהות הנגיף עצמו (מאין הגיע ולמה), כי לדעתי זה בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא איך תיראה האנושות אחרי שייבשו מי המבול הזה.

עכשיו תיבת נוח שלנו נחה על הרי אררט ואנחנו מציצים בחשש מבעד לצוהר, מנסים לנחש מה צופן העתיד.

מה יהיה? יהיה טוב. כי תמיד נהיה טוב יותר,  היקום הוא מניה בטוחה, וגם אם יש תנודות זמניות למעלה או למטה, המגמה הכללית חיובית. הנוסטלגיה צובעת את העבר בוורוד, ומי שמתפרנס מהפחדה ומפאניקה צובע את העתיד בשחור. על העבר הוורוד אמר קהלת "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת זאת". ולגבי העתיד השחור – כל כך הרבה איומי סרק קיבלנו ממחוללי פאניקה למיניהם – זוכרים שדיברו ב-2013 על התפרצות מגפת פוליו? לא קרה. גם לא מלחמה עם איראן, גם לא זינוק במחירי הדלק (ההפך כן קרה). הפסקתי להאמין לחוזי השחורות.

סימני השאלה הרבים עדיין כאן, אך בדבר אחד אני בטוח: התודעה האנושית עברה שלב, והשינוי יורגש בכל תחומי החיים. היחס שלנו לכל דבר עומד להשתנות – מהיחס שלנו להנהגה ועד ליחסים עם הטכנולוגיה המתקדמת, עם המקצוע ועם המשפחה. השינוי הזה הוא במהותו התפתחות התודעה בה"א הידיעה.

ובעודי מתגעגע למה שהיה קודם – האקשן של חיי הבמה והמפגשים עם ילדים בהופעות, ולרגעים אף חווה משהו מהשלב הרביעי בהתמודדות עם משברים לפי קובלר-רוס – דיכאון, עולה בזיכרוני הרב קוק, שנזף בתלמידיו כשאלה זלזלו בחלוצים החילונים גלויי הראש, באמרו שלא מתפקידנו להחליט לקב"ה איך תיראה הגאולה.