פסטיבל שייח אבריק: כמה מילים על חוויה שקשה לתאר במילים [איגרת 251]
הופעה בגבעת שייח אבריק. צילום: תמר גת

פסטיבל שייח אבריק: כמה מילים על חוויה שקשה לתאר במילים [איגרת 251]

פסטיבל שייח אבריק: כמה מילים על חוויה שקשה לתאר במילים

קריית טבעון, יום שבת אביבי, תשעה באפריל, 2017: עשרים ואחת נשים ושני גברים עומדים בדבוקה אחת על הדשא הגדול שבמרכז ומחליפים יחד את הכיוון שבו הם מביטים, הן לובשות כחול בשלל גוונים וישנה התחושה הזו, שמבלי שתכננו זאת ומבלי שיביטו זו בזו הן מגלות בכל רגע מחדש מהי התנועה הבאה שיבצעו יחד בתיאום שמושך את העין ומפתיע גם אותן עצמן.

פלאש מוב אקרובלאנס. צילום: תמר גת

פלאש מוב אקרובלאנס. צילום: תמר גת

'זזים יחד' היה הפרויקט שלי בפסטיבל האזרחי 'שייח' אבריק', יוזמה אחת מתוך כמאתיים וחמישים יוזמות שצמחו מעצמן כמו פטריות בסוף חורף 2017 בטבעון. בחיי היום יום שלי אני רוב הזמן קוראת מאמרים ואיני 'אמנית', אבל הפסטיבל אפשר לי, ולעוד רבים, לבטא את דמויות האור שלנו, להוביל ולהשתתף ביצירה אמנותית חברתית ופוליטית. היוזמות כללו תיאטרון, מחול, ארועי רחוב, הרצאות, תערוכות, פעילות ריפוי, פעולות מחאה ושיח פוליטי, אמנות פלסטית ומסיבות רחוב.

'זזים ביחד' היוותה מטונימיה רעיונית לרוח הפסטיבל: מופע תנועה במרחב עירוני של אנשים שאינם בהכרח רקדנים אשר מתנסים בתנועה משותפת. ההזמנה היתה לבחון מה קורה לנו כאינדיבידואלים כשאנחנו מנסים לנוע ביחד ללא כוראוגרפיה, מוזיקה או מוביל אחד ברור. זו היתה הדרך האישית שלי לבחון את שאלות הפסטיבל , אשר הידהדו וליוו אותנו גם כצוות מוביל: איך "זזים ביחד" ללא מנהיג? איך יוצרים תיאום וארגון ללא היררכיה או מבנים ברורים? מה מכוון אותנו כשאנחנו משתפים פעולה אם לא חיקוי של מנהיג, הליכה כעדר? ואיך צורת עבודה כזו פוגשת את המציאות המוכרת?

כשהמחוללות מגיעות למעבר החצייה יש רגע של מתח, חבורת צעירים עליזה נאספת מעבר לכביש ומצביעה על המחוללות במה שנראה כלעג, אך שתי בחורות בתוך החבורה מזהות את הפונטציאל, הן מרימות את זרועותיהן באוויר ומנפנפות בידיהן כמו תמונות מראה לקבוצה, הבחורים ממהרים גם להרים את ידיהם ושתי החבורות צועדות זו לקראת זו ומתאחדות בצהלות, הכביש הופך לבמה והפסים הלבנים – לתפאורה.

הופעה של צועני האור בטברנת פופ אפ בשכונת הגפן. צילום: תמר גת

הופעה של צועני האור בטברנת פופ אפ בשכונת הגפן. צילום: תמר גת

הפסטיבל התחיל להפוך ממחשבות לרעיון וליוזמה לפני כחצי שנה, ומהרגע הראשון שנהגה הוא הפך למשהו שחייבים לעשות אותו. הרעיון היה פשוט וקליט: לאפשר לאנשי הקהילות השונות באיזור (מטבעון, בסמת וזובידאת)  להגשים מאוויים חברתיים ואומנותיים, על ידי יוזמה אישית וחיבור לכוחות קהילתיים. בפסטיבל הושקעו אלפי שעות עבודה של מאות אנשים. אם היינו צרכים לתמחר את זה כנראה שהיינו מוותרים מראש. התחושה הייתה כי כל השותפים בהתנדבות מרוויחים רווח מיידי וברור שנובע מתוך העשייה עצמה, עשייה מתוך תשוקה, עשייה מתוך בחירה, עשייה ללא מסגרת של ציפיות שקובעת מראש מה "נכון" ומה לא נכון". התחושה שהאסתטיקה והלב שלי הם אמת המידה היתה עבורי חוויה נפלאה. אני חושבת שרבים הרגישו כך.

מיצג עיר קרטון בכיכר הבנים. צילום: תמר גת

מיצג עיר קרטון בכיכר הבנים. צילום: תמר גת

הפסטיבל הצליח מבחינתנו מעבר למשוער. אנשים הגיעו אליו מכל רחבי הארץ, הרחוב רחש ותסס, השמחה והפתיחות התפרצו באוויר בכל ארוע וארוע. אנשים הרגישו שהגבול שלהם התרחב לכמה ימים, יצאו למסיבות רחוב, מעגלי שיח, ארוחות שכונתיות והרבה ארועים התרחשו באורח ספונטני. שמעתי מדי פעם אנשים אומרים שזה כמו להיות בוודסטוק הראשון. אני חושבת שהכוונה היתה לכך שהפסטיבל מצליח לגלם לכמה ימים את ההבטחה החיובית של רוח התקופה אשר התממשה והתלכדה עם כמיהות עמוקות ששוכנות בלב הקהילתנות החדשה.

פשוט תאטרון יער עולה על גדותיו בהצגה הזמיר וקיסר סין. צילום: גדי פור

פשוט תאטרון יער עולה על גדותיו בהצגה הזמיר וקיסר סין. צילום: גדי פור

אני רוצה לצטט את אחד מהטקסטים שנכתבו בווטסאפ של קבוצת הפסטיבל, ביום שאחרי, על ידי לורה אקרמן, תושבת טבעון: "שיח' אבריק בבקשה תישאר גם אחרי שיגמרו הימים הרשמיים שלך. אתה מבין, הרשנו לעצמנו כל כך הרבה בנוכחותך, כאילו פרשת מעלינו גלימת אפשור, אטמוספירה שמאשרת כל תשוקה, כל חלום..." האם הקהילה שלנו תצליח לייצר המשך לעשייה הזו? לי אין ספק שכן, ובגדול. האם המהלך הזה יוצר קהילה חדשה? מציע אלטרנטיבות משפיעות? השאלות הללו ילוו אותנו בתקופה הקרובה.

חדשות נוספות:

בית חינוך אביב: פסיקה תקדימית של בית המשפט המחוזי בתל אביב מכריחה את עיריית תל אביב להכיר בפעילותו של בית חינוך אביב ולהכניס אותו למסגרת החינוך המוכר והרשמי, ולהתייחס אליו באופן שיוויוני מבחינת זכאותו לקבלת מבנה. לדברי השופטת רות לבהר שרון, לאור החלטת משרד החינוך להכיר באופן גורף בזרמי החינוך האנתרופוסופי והדמוקרטי, ולהכניסם לזרם החינוך הממלכתי, התנגדותה הבלתי מנומקת כיאות של עיריית תל אביב לפעילותו של בית הספר היא פסולה מיסודה. לדברי אופיר שדה, ממובילי בית הספר והמאבק המשפטי שנמשך שבע שנים, "משמעות הפסיקה היא שמעטה כל ראשות מקומית תאלץ להכיר בבתי ספר אנתרופוסופיים ודמוקרטיים הפועלים בשטחה כמוכרים ורשמיים. ההתנגדות הגדולה של חולדאי הכשירה את מה שהתנגד לו בכל הארץ". אנו נרחיב על הפסיקה ומשמעותה באחת האיגרות הקרובות.

מרגלית בן דודמרגלית בן דויד, 1934 – 9.4.2017

כך כתב בנה, אריה בן דויד:

"היום בשעה 14:00 קבלתי מתנת פרידה מאמי המופלאה ליום הולדתי, היא שבה וחזרה בשלווה אל ביתה הרוחי, עטופה באהבת בני המשפחה סביב מיטתה ואהוביה שקיבלו אותה בהתרגשות מעבר לסף".

ההלוויה תתקיים ביום רביעי הקרוב ה-12 באפריל בשעה 16:00 בקבוץ עין דור

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

העגלה שלך