קיץ גתאני

"חַפֵּשׂ בְּתּוֹךְ עַצְמְךָ וְתִמְצָא אֶת הָעוֹלָם חַפֵּשׂ בְּמֶרְחֲבֵי תֵּבֵל וְתִמְצָא אֶת עַצְמְךָ

שִׂים לֵב לפִעְיִמַת המְַּטֻטֶּלתֶ בֵּין הָעַצְמִי לָעוֹלָם

וּלְךָ תְּגַלֶה עַצְמָהּ יֵשׁוּת אָדָם עוֹלָם יֵשׁוּת עוֹלָם אָדָם" - רודולף שטיינר

השואה, מדמם לתוך יום הזיכרון ואז מתרומם בבת אחת לגבהים עם המטס החגיגי, מותיר אותנו למטה, מעט המומים, ומשנה לשנה יותר נבוכים. 

לאחרונה אנשים רבים, סתם כך בסיום תכתובת רגילה, במקום לאחל יום נעים, מוסיפים "עד כמה שאפשר" או "בהתחשב בנסיבות" ואני עונה בחיוך ובעצם לא לגמרי מבינה במה מדובר.  

זה בגלל השואה? חללי המלחמות? ריבוי התקפי הלב? ההתחממות הגלובלית? המהפכה המשפטית?  

מה גתה היה אומר על כל זה?  

הוא היה אומר: "תתבונני!" 

הבעיה היא שכשמתבוננים, קשה מאוד להפריד בין ריבוא הרשמים האינסופי שזורם אל החושים (אפילו מתקיף אותם, לולא המסננים) לבין המושגים שנשלפים באופן אוטומטי, ומתפקדים גם כמגירות וגם כפילטרים. וככה, בין בליל התופעות לבין התבניות הסדורות, שאנחנו שולפים כהגנה עצמית – איך אפשר בכלל להבין משהו? מה הן, למשל, "נסיבות" חיינו? האם יש לנו סיכוי לתפוס אותן או לגבש איזושהי הבנה קוהרנטית על מכלול מופעי הקיום שמקיף אותנו?  

התשובה של שטיינר נחרצת – "תבנית המציאות שטווה האדם היא צורתה הסופית והאמיתית של המציאות" – ומכאן, זה לא "אני חושבת משמע אני קיימת" הדקארטי, אלא "אני מתבוננת משמע אני בוראת", וזה נשמע כמו בשורות טובות – אך האם אני הבוראת היחידה של עולמי?  

שטיינר משתעשע ברעיון הבא: "עלינו רק לזנוח את הרעיון המקובל כי קיימים אין ספור עולמות מחשבה כפי שקיימים אין ספור אנשים. הבה נניח לרגע, שקיים רק עולם מחשבה אחד ויחיד, ופעילות החשיבה שלנו אינה יותר מהכוונתנו, הפניית עצמיותנו אל מרכז המחשבה של העולם."  

האם המציאות שאנחנו טווים בעולם המחשבה שלנו היא המציאות שבה אנו חפצים? ואם התשובה שלילית – איפה נוכל למצוא את חומרי הטוויה הנכונים? 

אולי כאן, רגע לפני הקיץ, טמון הפתרון: 

בשכחי את עצמיות רצוני / מתמלאות רוחי ונפשי / בחום היקום המבשר את הקיץ; 

להיעלם אל תוך האור / מצווה עלי חזון הרוח, 

ותחושה מעודדת מבשרת לי: / היעלם – למען תמצא את עצמך.

(לוח השנה לנפש בתרגום בן ציון בננו וולקוביץ)

 

 

בברכת קיץ גתאני, סימונה. 

 

הגליון הבא שלנו: שמש
כמקור לחום הלב, מרפא לגוף ולנפש, ישות אור רבת ממדים ותומכת חיים

---

את הגיליון מלוות עבודותיו של רועי פישמן, בן 45 , גר בקיבוץ הרדוף ועובד עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים.
עבודתו של פישמן מתבססת על מחקר וגילוי. הוא מצייר כדרך חיים, תרפיה, נהנה מחווית העשייה והחיפוש באומנות. מצייר בעיקר נופים בקנה מידה גדול.