אהיה הויה: על שמות האל ומעמד מתן תורה

אהיה הויה: על שמות האל ומעמד מתן תורה

במעמד הר סיני השתתפו שלושה 'שחקנים' עיקריים: האל הנותן, התורה הניתנת והעם המקבל. מבין שלושתם נשפוך הפעם מעט אור על הראשון – על האלוהים

חג שבועות עומד בפתח, ולצד מראה השיבולים הבשלות הממתינות להיקצר, אוזן רגישת-מסורת אולי תשמע גם את הדי הרעמים ממעמד הר סיני. כאשר התרבות היהודית עברה טרנספורמציה מתרבות חקלאית בתקופת המקרא לתרבות למדנית-ספרותית מבית שני ואילך, קיבל החג גם את משמעותו ההיסטורית כמציין את מתן תורה.

רובנו רגילים להתייחס לסיפורי המקרא כאל סיפורי מיתולוגיה עברית. כשם שיש מיתולוגיה מסופוטמית, יוונית, נורדית, הינדית וכו', ישנם גם סיפורי המקרא, והם חולקים עם האחרים מכנה משותף של דמיון מטפיזי יצירתי מאוד בניסיון לתאר את בריאת העולם, את המציאות שמעבר לו, והקשר של העולם האלוהי עם העולם הטבע ועם בני האדם.

המיתולוגיה העברית אכן מאופיינת ב'דמיון מטפיזי' – כמו ניסים על טבעיים, וייצוגים סימבולים לתהליכים אבולוציוניים, ועוד. יחד עם זאת, היא מבשרת על שלב חדש בהתפתחות התודעה האנושית של זמנה בהציגה פרדיגמה אמונית שלא נודעה לפניה. לפי היהדות, העולם האלוהי כולל אל אחד בלבד, זכר, כל יכול. הוא זה שברא את העולם, 'מפעיל' את הטבע ומשגיח על כל היצורים שבו. האל הזה לא קיים במרחב (נטול גוף) או בזמן (היה מאז ומעולם, הווה ויהיה לעולם). האל העברי אם כן, ניתן לתפיסה אך ורק בחוויה התודעתית או במחשבה.

מרוב שהחידוש הזה היה עצום ומנוגד לאינטואיציות הדתיות של בני המקום בתקופה המקראית, זה לקח לתרבות היהודית כאלף שנים להשלים את השינוי הזה ולגרום לבני ישראל לחדול לחלוטין מפולחן דתי לאלות ולאלים אחרים. אפשר לומר שמאז נדודי העם במדבר ואילך, לאורך כל התנ"ך, ישנו ניסיון מתמשך למגר את עבודת האלילים מקרב העם החוזר וסורר.

אם הייתי כותבת למגזין של הקהילה היהודית-דתית, הייתי מאתגרת את הקוראים עם השאלה: האמנם הפולחן הדתי היהודי העכשווי אינו גובל בעבודת אלילים? האמנם העובדה שהאל שאתם עובדים הוא אסור בגילום בצורה ובחומר מספיקה בכדי להבדיל את העבודה הרוחנית שלכם באופן מהותי מעבודת אלילי התרבויות העתיקות?

אבל מאחר שכאן אני כותבת, אני מבקשת להביא ציטוט אחד שנחבא בין אינספור פרטי העלילה בתוך המיתוס הגדול של משה, ולא לחינם הוא נחבא ביניהם.

יהיה מה שיהיה?

כאשר אלוהים מתגלה למשה לראשונה מתוך הסנה הבוער ומספר לו שהוא בחר בו כשליחו לגאול את העם מן העבדות, הוא מצליח לשכנע אותו לקבל על עצמו את השליחות וללכת לבשר לבני ישראל את הבשורה. משה, ביודעו שבני ישראל לא זוכרים ולא מכירים את אלוהי האבות הזה שמדבר אליו עכשיו, שואל את אלוהים איך קוראים לו:  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָֽמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם. וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ, מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ (שמות ג' יג).

ובואו נשים לב לתשובתו של אלוהים:

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃ (שמות ג', יד).

על התשובה המוזרה הזו תהו גם הפרשנים המסורתיים לאורך הדורות והשם יוצא הדופן הזה קיבל פירושים שונים שניסו לעשות ממנו היגיון. כל דור וההיגיון התואם למצב התודעה שלו, החל מהתלמוד דרך חכמי ימי הביניים ועד ליהדות זמננו. מפאת קוצר היריעה אדלג על הדוגמאות, המעניינות כשלעצמן, כי אף לא אחת מהן נוגעת במסר שהאוזניים שלי שומעות בשלושת המילים הללו.

'אהיה אשר אהיה' ? פשוט 'אהיה'? כאילו, יהיה מה שיהיה?

באותה התגלות ראשונה אלוהים מציג את עצמו באופן חד פעמי בכל התנ"ך, כאילו אומר "אני אומר את זה פעם אחת, מי שיקלוט, יקלוט". למעשה הוא אומר: אין לי ממשות קבועה. אי אפשר לשים עלי את האצבע בשום רגע נתון, אין לאחוז בכל רעיון אודותיי, ולומר עליו 'אלה אלוהיך ישראל'. כי בכל רגע אני הנני מה שאני באותו הרגע. ומכיוון שהרגע חולף כל הזמן ומתחלף באחר, גם אני הנני חולף כל הזמן ומתחלף, ומשתנה, ומתחדש, וממציא עצמי מחדש, ומתגלה בכל זמן באופן אחר.

כמו שאי אפשר לעבור באותו נהר פעמיים, כמאמר הפילוסוף היווני, כך אין אפשרות לחזור ולפגוש את אותו האלוהים בכל פעם. אני ההוויה עצמה והיא בהתהוות מתמדת. לכן, אהיה אשר אהיה בכל רגע נתון. ומכיוון שכינוי בשם היא פעולה שגודרת את נושא השם, האלוהות נמנעת מכך ומשתמשת בפועל 'אהיה' כדי לכנות את עצמה, והפועל הפשוט הזה מקבל כאן עומק אינסופי של משמעות.

הויה אינסופית

בהמשך העלילה, אלוהים מגלה למשה דבר מעניין נוסף בנוגע לשמו: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (שמות ו', ג'). כלומר, לאבות האומה הזדהיתי בשם 'אל שדי', הם לא היכירוני בשם 'יהוה'.

האינטואיציה הלשונית שלנו מזהה בקלות את השם 'יהוה' עם השורש ה.י.ה שהוא גם השורש של 'אהיה'. ו'יהוה' בסיקול אותיות נותן את שם העצם, הויה. ואכן, במסורת המאוחרת יותר מקובל לכנות את השם 'יהוה' כ'שם הויה'.

השם הזה, הויה, הוא במפגיע שם ללא שם, שאפילו ההגיה שלו לא לגמרי ברורה, ועפ"י המסורת היא גם אסורה. לקרוא לאל ספציפי 'הויה' – זה לעשות דבר והיפוכו, ליצור פרדוקס גאוני, להצפין מסר רוחני עמוק בתוך שפה.

לקרוא לאל 'הויה' זה להמתין שלושת אלפים שנים עד שאפשר יהיה להבין לעומק את הצופן, כי משמעות המילה 'הויה' בעברית היא הקיום של... כל מה שיש, כל מה שניתן לתפוס וגם מה שלא ניתן לתפוס, כל מה שגלוי וכל מה שסמוי, מה שהיה אי פעם, שהווה כעת ומה שעוד יהיה אי פעם. הויה היא המציאות עצמה, בכוליותה ובאחדותה, כולה, על כל רבדיה וכל פרטי פרטיה: אטומים וגלקסיות, עולמות רוחניים והעולם הגשמי, הטבע כולו, ההרים והחיות וגם אנחנו בני האדם.

כאשר האלוהות מזהה עצמה לבני אדם כ'הויה', ומדגישה: הויה אחת ואין בלתה – בשפת המסורת "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד" – היא פותחת עבורנו למעשה תוכנית דו מסלולית. המסלול האחד הוא זה הגלוי, שבו בחרה המסורת העברית שהתפתחה לדת היהודית. במסלול זה יהוה הוא ישות רוחנית מסוימת מאד, גדולה ועצומה, שעובדים אותה בפולחן קבוע, תוך שלילת הקשר לייצוגים אלוהיים אחרים, לאנשים בני אמונות אחרות, לתופעות הטבע עצמו, ולחלקים רבים בטבע האנושי עצמו – נשיות, מיניות, אמנותיות. הלך הנפש המתעצב מדרך רוחנית כזו נוטה לנוקשות והסתגרות, רואה את העולם דרך משקפים של דואליזם, ועמל ליצור בו הפרדות ואבחנות ללא הרף.

המסלול השני הוא זה האיזוטרי, המוכר ליודעי הח"ן. הוא עובר בין דורות המקובלים ומוצפן בשפה מורכבת בספר הזוהר ובכתבים קבליים אחרים, ומנגיש את הציווי 'אנוכי יהוה אלוהיך' כהנחיה לחוות את המציאות כאחדות אלוהית הכוללת את כל התופעות כולן. בחיבור של האדם עם הרוח מתגמשים הגבולות הרגילים של הנפש השכלית בין תודעה האינדיבידואלית לאוניברסאלית, בין אדם לעולם, ומתאפשר לנו לגעת ולו לרגעים נדירים באחדות שמעבר לתופעות, המופיעות בתפיסתנו כנפרדות. הלך הנפש שיכול להתפתח מדרך רוחנית כזו הוא פתוח ומקבל, אוהב וחומל כלפי כל הברואים ולכל הופעות החיים באשר הן.

את המסלול השני הזה זכיתי ללמוד ממורים-יוצרים בני הזמן הזה, הוגי דעות וסוללי דרכים חדשות בעולם המיסטיקה היהודית. אלה דרכים המשתמשות בשפת הרוח העברית העתיקה העשירה והעמוקה כדי לבטא בה רעיונות מתחדשים במסורת הזו. במונחים אנתרופוסופיים הייתי אומרת שזהו שילוב בין עומק החיות של נפש התחושה ובין עומק התובנה של נפש התודעה.

אסיים בכמה מובאות יפיפיות מכתיבתו של אחד ממורי, אברהם יצחק גרין, מתוך ספרו "יהדות רדיקלית":

"...פקיחת העיניים כדי לראות את האלוהים פירושה להיפתח אל ההויה – ההויה היחידה שיש – באופן אחר, שונה לחלוטין. [...] כשאני מדבר על "אלוהים" אני מתכוון לכוח הפנימי של עצם הקיום, זה שעליו אפשר לומר "ההויה יֶשְׁנָהּ"... אני מכנה את הכוח הזה בשם "אחד" כי זוהי התשתית האחידה של כל מה שיש. אבל דיבורו של איש האמונה על האחד הזה אינו דיבור אנליטי וקר, בלתי מעורב, שנמסר מתוך "אוביקטיביות" מדעית. זהו דיבור הבא מעומק הלב, "בדחילו ורחימו" בלשון הזוהר, מתוך אהבה ויראה. אלה הם שני הרגשות המאפיינים יחדיו את החשיבה הדתית.

[...] וכפי שהמקובלים היטיבו להבין, הבריאה היא כבר התגלות. "כוח הפועל בנפעל" – את יד האל אפשר לחוות בטבע, שאינו רק "טבעי". במילים אחרות: אנחנו המאמינים, מאנישים את ההויה (יוצרים דמות אל בדמותנו) כי אנחנו רואים עצמנו כמי שחיים במערכת יחסים אינטימית עם האחד היסודי הזה...".

על האפשרות לחיות את הקשר אל עולם הרוח בתודעה מיסטית-אוניברסאלית דרך השפה האמונית היהודית (המתחדשת), כתבתי בקצרה בגיליון אדם עולם בנושא יהדות ואנתרופוסופיה, ספט.-אוק. 2020.

בברכת חג שבועות מלא בהתגלות!

ציור: משה על הר סיני. ציור מאת ז'אן-לאון ז'רום, סוף המאה ה-19

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

8
העגלה שלך