בית ספר כיצירת אמנות חופשית [איגרת 65]

יונתן לוי, איש תאטרון ומחנך בתיכון האנתרופוסופי בטבעון, הותיר רושם רב ב דברים שנשא בכנס חיפה לחינוך שהתקיים בסוף אוגוסט. דבריו המלאים יתפרסמו בגיליון בקרוב של אדם עולם

"פעילות משמעותית מבחינה אנושית וערכית לא מתרחשת בכיתה, כי הכיתה שייכת למערכת. לראיה, נפנה לתופעה המוזרה של בתי ספר ששוכרים חברות חיצוניות כדי שביום רבין, למשל, יהיה אפשר להעביר בשכבה פעילות ערכית, שבה בדרך כלל התלמיד מתבקש לראות סרט, לבחור מבין עשרים בריסטולים המפוזרים על הרצפה דף אחד עם אמירה שהוא מזדהה עמה, ואחר כך לנהל ויכוח עם תלמיד שבחר בבריסטול אחר.

מאידך, הפחד של אותם מורים, משוררים או היסטוריונים מהתרסקות טוטלית של תחומיהם אינו מופרך. כי לא ניתן לשנות פרגמנט אחד במערכת – כמו מקצוע ההיסטוריה, ולצפות שיתחולל שם נס חינוכי, בשעה שכל המערכת נשארת כבולה בתפיסות פדגוגיות מיושנות. מה נחוץ, אם כך, קודם כל, כדי שהוראה תחזור, בכל מקום ובכל עת, להיות ערכית באמת, כדי שהיא תחזור להיות אמנות החינוך?

ראשית כל: חופש. חופש, שהרי תנאי לפעילות אמנותית היא החירות. היא כוללת אוטונומיה של המורה בקביעת תכנית הלימוד, אוטונומיה ביצירת מתודות הלימוד וקצב הלימוד, אוטונומיה בקביעת המשוב וצורות ההערכה. זהו עיקרון-ברזל של התיכון האנתרופוסופי, ומן הראוי שיהיה גם של מערכת החינוך כולה.

הרי אם עולם הערכים הוא תכתיב של שר החינוך המתחלף מדי ארבע שנים, אם תכנית הלימודים היא תכתיב של המפמ"ר, אם מעל המורה עומד רכז המקצוע ומפקח על עמידתו בתכתיבים, ומעל הרכז המנהל ואם מעל המנהל מפקח מפקח, מה המסר שעובר לתלמידים? כל זה, בלי להתייחס לשאלת מבנה התקציב של משרד החינוך; במערכת היררכית אבסורדית שכזו, המורה משדר המורה עם כניסתו לכיתה לימוד הוא עבדות, פעילות זרה שגם המורה וגם התלמידים משועבדים לה. במצב עניינים כזה המורה אינו יכול ללמד מתוך שמחה אותנטית – הרי תוכן השיעור לא היה הבחירה שלו – ואין פלא שיש הפרעות ושהוא עצמו נעשה משעמם, ציני ושחוק. רק מתוך חירות אמיתית, רק מתוך היותו של המורה חוקר אקטיבי וחופשי בתחומו, יכול השיעור שלו להתמלא בחיים. אלו אולי דברים מובנים מאליהם: מדוע אם כן, הם אינם הנורמה המעוגנת?

בבית-ספר אנתרופוסופי אין מנהל. הוא מנוהל בידי מעגל המורים והמחנכים. האם הגיוני שיהיה אחרת? הרי לא ייתכן שהאדם שפוגש הכי מעט את התלמידים – כלומר מנהל – יהיה הקובע המרכזי והפוסק העליון בעניין התפתחותם! בניגוד למפעל או ליחידה צבאית – לבית הספר צריך להיות עניין אחד: ההתפתחות הכוללת של התלמיד כאדם. כל עוד בית-הספר מתנהל כך שהסטטיסטיקות הממסדיות חשובות מהמתרחש בנפש הלומדים בו, עתיד המדינה בסכנה.

ישנם מומחים, בעיקר כאלה שאינם סומכים על מורים, הסבורים שגישה כזו תביא לזילות המקצוע ולהפקרות בלימודים. הם חוששים ש"כל אחד יעשה מה שהוא רוצה". הם חושבים שעדיף ש"אף אחד לא יעשה מה שהוא רוצה", שזו בעצם ההפקרות אמיתית וחוסר האחריות, כיוון שכרוך בה הניתוק הנורא בין המורה לבין מה שהוא מלמד, ובעצם בין המורה שהוא לאדם החופשי שהוא. לכך יש תשובה אחת: אוטונומיה, ואמון במורה ובכוחותיו הפנימיים, שיובילו אותו, במידת הצורך, גם להתייעצות דיאלוגית עם חבריו המורים כדי לשפר ולשכלל את הסטנדרטים הלימודיים שהוא מציב בפני עצמו ובפני הכיתה.

וכשיש חופש – החינוך הוא אמנות. הוא נובע מבפנים, יצירתי, רלוונטי, קשוב לסיטואציה, כשפעילותו הפנימית של המורה היא המזינה את להבת הלימוד הטבעית של הנערים. רק החופש הופך כל שיעור לחד-פעמי."

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!