החשבון והנפש: מחשבות על חגי תשרי

לקראת הסתיו מתעמעמת
כמיהת הקסם של החושים;
בהתגלויות האור נמזגים
מסכי הערפל הקודרים.
אני עצמי רואה במרחקים
את תרדמת החורף של הסתיו.
הקיץ את עצמו
בידי מסר

שבוע 23 , רודולף שטיינר, לוח השנה לנפש, תרגום אבישי גרשוני

תמונת הקיץ הגווע אינה ניתנת להפרדה מתמונת של הסתיו. הסתיו, שמפציע לקראתנו ממש בימים אלה, ניצב בפתח השנה העברית החדשה עם חגי תשרי, שמצד אחד מזמינים אותנו למבט מלא תקווה אל עתיד טוב יותר, ומצד שני, מבקשים מאיתנו להביט לאחור אל עבר השנה שחלפה, בתהליך של חשבון נפש. בארץ ישראל, עם אקלימה הים תיכוני, הסתיו מוכיח עצמו כראוי ביותר לתואר 'עונת מעבר'. קיץ וחורף נמזגים זה בזה, והסתיו נושא את שניהם יחד לרגע אחד – ונעלם. הסתיו אמנם חולף במהרה, אך מביא אל תוך נפשנו מזג מיוחד של מאבק פנימי המביא פתח לאפשרות של שינוי והתמרה. כך משתקף בנפשנו מה שמתחולל בטבע, כאשר פירות הקיץ שהבשילו נותנים את זרעם שמבטיח המשכיות בשנה הבאה.

המילה 'חג' היא מלשון 'מעגל', והיא מבטאת את המחזוריות שיש בשנה, שנמדדת כהקפה אחת של כדור הארץ סביב השמש. בתוך התנועה המעגלית אנחנו חוזרים ופוגשים את החגים והמועדים בתקווה שתנועתנו הפנימית תהיה דומה לספיראלה – שבכל מחזור נפגוש אותם ממקום גבוה יותר, תוך התחדשות והתפתחות פנימית. החגים, שלרוב נמצאים בעונות מעבר (ביהדות, החגים 'הגדולים' ממוקמים על הציר של הסתיו והאביב), מזמינים אותנו לשים לב לשינויים בטבע. זוהי נקודת שיא למי שלאורך השנה מלווה בעבודה פנימית את השינויים בטבע.

מאזן בוחן

היכולת להתבונן פנימה והחוצה היא אחת התשובות לשאלה 'מהו אדם?', ביטוי לייחודו ולמשמעות קיומו וייעודו בעולם. את השאלות 'מי אני?', 'מה אני עושה כאן?', ו'מה המשמעות להיות אדם?' אפשר למצוא בכל התרבויות, הדתות והמיתולוגיות.

ביהדות, בתקופת חגי תשרי, מהדהדים שני מושגים וזוהרים מעל כל היתר. הראשון הוא 'דין וחשבון', שלקוח מפרקי אבות: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון." (ג', א') המושג השני הוא 'חשבון הנפש', שנשמע כאילו אינו אלא גוון לשוני של הראשון, אך רושם זה מוטעה. ב'דין וחשבון' אנו עומדים בפני בית משפט חיצוני; 'חשבון הנפש', לעומתו, הוא ביטוי לתהליך אישי, המתקיים בסתרי ליבנו, במצפוננו, תוך ויכוח על כוחותיה השונים של נפשנו. 'דין' הוא מונח משפטי; 'חשבון' הוא מונח כלכלי.

נסתכל גם על המילים 'חוב' ו'חובה'. המילה 'חובה' היא דו משמעית. חובה, כמנוגדת לרשות, היא מה שמוטל עלינו לעשות; אך חובה היא גם מנוגדת לזכות, כלומר אשמה. והנה, 'זכות' ו'חובה' הם גם הטורים בכל מאזן כספי של הנהלת חשבונות. שוב המילה 'חשבון' מבטאת את הקשר הקיים לכאורה בין כלכלה לבין משפט ומוסר.

אך מה קורה כאשר החוב הופך במקרים רבים לחובה ולאשמה? מצד אחד, כוחות הרצון של האדם להתפתח ולנוע עם תנועת החיים, מעוכבים על ידי חובה ומוסר כליות מתמשך. כך, 'דין וחשבון' הופנם והפך ל'חשבון הנפש'. מצד שני, עצם הופעתו של המצפון המוסרי באנושות, מהווה עדות למקורו האציל של האדם. טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה, וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, המצפון – שהוא מעיין חוש למה שנכון או לא נכון – מדאיב את לבבו ומייסרו בכאב. וכך האדם מזדרז לשוב ולתקן את המעוות, בהתאם למידותיו וגודל מצפונו. בכל מקרה, התיקון והתשובה זקוקים לעזרתו של המצפון באדם.

על כך מוסיף הרב קוק (אורות התשובה, א') שכפי שאנו יודעים שיש בגוף מנגנונים טבעיים שיכולים לרפא את האדם ממחלתו אם נעזור להם, ומעל לכל אם לא נפריע להם, כך גם בנפש, במצפון, מצויה האנרגיה לריפוי ותיקון מוסרי. אך בשני המקרים יש להוסיף הסתייגות: "אם נפשו לא נשחתה לגמרי". כלומר, כדי שתהליך הריפוי יפעל, אסור לאחר את המועד. כמו שבמחלות הגוף יש רגע שבו מנגנון הריפוי עצמו הופך לחולה, כך הנפש יש שלב שבו המצפון "מפסיק לפעול". בספירה הנפשית, ממשיך הרב קוק, המצב אף עלול להיות חמור יותר, "כי חולי הנפשות בעלי המידות הרעות ידמו במה שהוא רע – שהוא טוב, ובמה שהוא טוב – שהוא רע". כלומר, לעומת בעלי המצפון שעושים חשבון נפש בכל יום או רק בחגים, חסרי המצפון אינם מרגישים בכך, כי הם אינם יכולים להבין את תוצאות מעשיהם. ובכך, לא רק האדם, אלא גם הארץ מתעוותת בעקבות החטא.

לקארמה טובה תכתבו ותחתמו

אולי המסורת הבינה את מושג 'חשבון הנפש' על פי הדגם הכלכלי של המאזן השנתי. אבל למעשה, החשבון מסובך הרבה יותר. היום יכולים אנו לבטא את משמעותו בצורה מוצלחת יותר באמצעות המודל של תורת המשחקים, כי נדרש מאתנו חשבון אסטרטגי של החיים ומה שמעבר להם. נדרשת תפיסת עולם המכילה בתוכה את מושג הקארמה – תוצאות מעשינו, הנמתחות אל מעבר להתגשמותנו הנוכחית.

כדי להדגים זאת, אעזר בדבריו היפים של הרב מבריסק – הגרי"ז (מתוך ליקוטי הגרי"ז): "ב'דין', אנו נידונים על ההחלטות שקיבלנו במצבים מסוימים; ב'חשבון' נצטרך להסביר למה הכנסנו את עצמנו לאותם מצבים." מי ייתן ונצא זכאים.