אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
רודולף שטיינר, מתוך הרצאה שנתן בנירנברג, 1918. הסימון [...] מסמן דילוג על טקסט.
לעיתים קרובות אמרתי כי אין זה מתפקידה של האנתרופוסופיה להגיש לאנשים תנחומים שטחיים לצערם, או לנסות לדבר על ליבם במטרה להוציא אותם מצערם. הצער הוא מוצדק; יש להתחזק ולשאתו, לא להתפתות להתרחק ממנו. בכאב ובצער, אין אנשים מבחינים אם הוא נגרם ממותו של ילד או אדם מבוגר. בתחושה הרוחנית, קיים הבדל גדול מאוד [...] אם הנפש עוברת דרך שער המוות בגיל צעיר יחסית או בגיל מאוחר יותר בחיים. אם ילדים צעירים שאהבונו מתים, אז שונה הדבר ממותם של אנשים מבוגרים. הניסיון של העולם הרוחי מתאר את ההבדל הזה כדלקמן: סוד ההתייחדות עם ילדים אשר מתו יכול להתבטא באומרנו כי במובן הרוחי איננו מאבדים אותם, הם נשארים איתנו. אם ילדים מתים בגיל צעיר, אז במידה רבה הם ממשיכים להתקיים לידינו באופן רוחי. ברצוני לתת לכם לפתֵח נושא זה בהגות ומדיטציה: כאשר מתים ילדים הם אינם אבודים לנו; הם נשארים איתנו רוחית. אשר למותם של אנשים מבוגרים, ניתן לומר כי ההיפך הוא הנכון. המבוגרים אינם מאבדים אותנו. אמנם במותם, אנשים מבוגרים נמשכים בחוזקה לעולם הרוחי, אבל זה נותן להם את הכוח לפעול בעולם הפיסי, כך שקל להם להתקרב אלינו. נכון, הם מתרחקים מהעולם הפיסי הרבה יותר מאשר הילדים שנשארים קרובים אליו, אבל המבוגרים מחוננים בכישורי תחושה עילאיים מאשר ילדים המתים בגיל צעיר [...] הידע הרוחי מגלה כי אלו אשר מתו בגיל מאוחר יכולים לחדור ביתר קלות אל הנפשות עלי-אדמות. [...] אנשים מבוגרים אינם מאבדים אותנו, ואנו איננו מאבדים ילדים קטנים.[...] כאשר מתים ילדים קטנים הרי הכאב של הנשארים הוא בבחינת רחמנות – ללא הבדל אם אלו ילדיהם או ילדים אחרים שאהבו. הילדים נשארים איתנו, ומפני שהיינו מאוחדים איתם הרי הם מובילים את כאבם לתוך נפשותינו; אנו מרגישים את כאבם – כי ברצון היו מעדיפים להישאר כאן – ומקלים עליו כאשר אנו סובלים ביחד עימם. הילד מרגיש בתוכנו. טוב שהוא יכול לשתפנו ברגשותיו; בכך כאבו נעשה קל יותר. מאידך גיסא, הכאב שאנו מרגישים כלפי האנשים המבוגרים – בין שהם הורינו אנו או אלו של ידידינו – יכול להיקרא כאב אנוכי. אדם מבוגר אינו מאבד אותנו במותו, והרגש שלו שונה אפוא מהרגש הקיים בילד. מי שמת בגיל מאוחר אוחז בנו, אינו מאבד אותנו. כאן בחיים אנו מרגישים כי איבדנוהו – הכאב הנו שלנו ונוגע רק לנו. זהו כאב אנוכי [...] חישבו מה משמעות הדבר בימים הללו, כשל כך הרבה אנשים מתים בשחר ילדותם, שנוכל להגיד לעצמנו: אכן באמת הם נוכחים, הם לא אבדו לעולם [...] אם נצליח להכיר את העולם הרוחי, תואר לנו לפחות התגשמות אחת מתוך הצער האינסופי שבו עמוסים הזמנים הללו – וזה בכך שאלו אשר מתים בשחר ילדותם, נשארים איתנו.
***
פורסם לראשונה בגיליון 15 של מגזין אדם עולם. להרצאה המלאה באנגלית.
וגם: למה אתם לא משתתפים בטקס? הקונפליקט סביב ימי הזיכרון (כתבה שהתפרסמה באיגרת בשנת 2012. נא להתעלם מהפרסומות...). לקריאה.
