הרהורים אודות השימוש בשפה העברית בקרב מחנכי וולדורף [איגרת 241]

גיליון מספר 241, 31.1.17 | שבוע 44, לוח השנה לנפש

יום הלשון העברית שנקבע בכ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, מעניק לנו הזדמנות נהדרת לבחון את יחסם של מחנכי הוולדורף (מהגנים ועד לסוף התיכון) כלפי השפה העברית.

כמי שעוסק בשפה - בכתיבה ובעריכה - אחד הדברים שחיממו את לבי במיוחד כאשר פגשתי לראשונה את חינוך וולדורף היה רמת העברית בה דיברו צוותי ההוראה אל הילדים. לאחר שלימדתי בבתי ספר "רגילים" שדגלו ב"דיבור לילד בשפה שהוא מבין" הופתעתי לראות מחנכות ומחנכים המדברים בשפה גבוהה ולעתים מליצית. מפעם לפעם הם שיבצו בדיבורם השוטף (ולא רק במטלות כתיבה) ניבים וביטויי לשון.

מיטל שיק, שחינכה את בני הבכור, אמרה לנו באחת מאסיפות ההורים: "בכל רגע נתון אנחנו מנסים למשוך את הילדים מעט למעלה". ואכן – זוהי פרקטיקה חשובה בחינוך וולדורף – דיבור בשפה שמסקרנת את הילדים. לא תמיד הם מבינים את מה שאנחנו אומרים. לעתים קרובות פשוט נשבץ את הביטויים בדיבור ולא נתעכב עליהם (ונשאיר אותם לחיות בחידה לגבי משמעות המילה). בפעמים אחרות נעצור, נבאר ונבהיר.

והילדים – הם מבינים היטב שמדובר באחד הסודות היפים ביותר של האנושות: סוד החוקיות והאסתטיקה הבאים לידי ביטוי בשפה; השלמות והיופי הנארגים בין החשיבה, הדיבור והכתיבה. הילדים יודעים להבחין כבר מגיל צעיר מאד בין סלנג ושפת רחוב לבין שפה גבוהה. וכאשר מוגשת להם לשון גבוהה – הם עטים עליה כמוצאי שלל רב. הם משחקים בביטויים, משלבים אותם בשיחותיהם, ומביאים אותם הביתה. הם גאים להשתמש בשפה הגבוהה.

ברגע מסוים, סביב גיל ההתבגרות, הופכת השפה הגבוהה לדחויה מעט. הנערות והנערים, במסגרת תהליך ההגדרה העצמית שלהם, "בועטים" במבוגרים ודוחים את עולמם. הם צריכים ללמוד את עצמם כדי להצטרף מאוחר יותר כשותפים מלאים בתרבות האנושית. ברגע זה הם ידברו לעתים בצורה מזלזלת, יטעו במכוון ויעשו קולות של "לא אכפת לי". יחד עם זאת, מתנות השפה שהענקנו להם עד להתבגרותם תשארנה שלהם לעד. הרמה הגבוהה של כל מי שמדבר סביבם – בני משפחה ומחנכים כאחד – תהיה עבורם מגדלור תרבותי.

לאחר שהתפוגג קסם הרושם הראשוני לגבי השימוש המצוין בשפה בחינוך וולדורף, הבחנתי עם השנים גם בתופעה מדאיגה בקרב לא מעט מחנכים אנתרופוסופיים, בעיקר כאלה שאינם מגיעים מתחומי השפה והמלל, אלא מתחומי האמנויות, הגוף והמדעים. רבים מהם אינם מקפידים של שימוש בשפה גבוהה ונכונה, וטועים מול תלמידיהם טעויות מביכות.

חלק מהתלמידים מודעים לטעויות, אך אינם מתקנים מחמת כבודם של המחנכים; בקרב אלה שאינם מבחינים בטעות משתרשת שפה קלוקלת, ויתרה מכך – משתרשת הידיעה שניתן לוותר ולהוריד את רף המאמץ בתחום דעת מסוים.

אין ספק שההקפדה על שפה גבוהה היא משימה מורכבת לרבים מאתנו. היא מצריכה מודעות יום-יום שעה-שעה. בכל משפט שיוצא מפינו. ועדיין – כפי שאין מחנך וולדורף שהיה מעלה על דעתו "לחפף" בהוראת המתמטיקה או לצייר על לוח הכתה ציור מרושל – כך אני מצפה שהמחנכים יקפידו היטב בשפתם. זוהי בעיני חלק מן השלמות שבעולם, ואחת מן היצירות האנושיות הגבוהות ביותר.

בהכשרות המורים של משרד החינוך נדרשים כלל המורים לעבור קורס בלשון תקנית, אך יש מעט הכשרות המשך בתחום. בהכשרות האנתרופוסופיות – הן הבסיסיות והן בהכשרות ההמשך – איני מכיר כל התייחסות לעבודה של כלל המורים (ולא רק מחנכים) לעבודה בשפה טובה ותקינה, למעט עיצוב דיבור. וזהו בעיני אתגר גדול עבורנו כקהילה חינוכית.

ובנוסף - כפי שבכל תחום דעת בבית הספר יש "רכז מקצוע" עבור התלמידים – נכון בעיני שאותו הרכז יהיה אחראי גם להכשרות המורים, ולהעמדת השפה במרכז ההוויה הבית ספרית – ברוח ובעשיה.