מלאכת הקודש של הזוגיות: מחשבות לכבוד יום האהבה

מלאכת הקודש של הזוגיות: מחשבות לכבוד יום האהבה

קיומו של ולנטינוס הקדוש מוטל בספק, אך הרומנטיקה והאהבה שקשורים בשמו הם מציאות ממשית, לפי היועצת הביוגרפית דפנה דריאל. אך כיצד ניתן לשמור עליה גם אחרי שההתאהבות הרומנטית הראשונית חולפת? כאן נכנסת מלאכת הקודש של הזוגיות

מי שמחפש את המקורות לוולנטיינ'ס דיי, יגלה שוולנטינוס הקדוש היה אדם שלפני 2,000 שנה השיא זוג צעיר בניגוד לפקודת הקיסר שאסר על נישואי חיילים. העונש שקיבל על המעשה הרומנטי היה חמור: הוא נידון למוות. בכלא, לפני שהוצא להורג, הספיק להתיידד עם בת הסוהר ולשלוח לה מכתבים. סיפור זה אולי מסביר איך הפך היום של ולנטינוס ליום של אהבה רומנטית, לבבות ופרחים. אך רגע לפני שאנחנו עומדים להשתכנע שמדובר באדם המתעקש על רומנטיקה עד לרגע האחרון, מספרת לנו הוויקיפדיה שמעמדו כקדוש בוטל ב-1969, בהעדר ראיות ממשיות לקיומו. השאלה היא מה זה בדיוק "ראיות ממשיות". הממשות הרומנטית לא מספיקה?

וולנטינוס הקדושביטול מעמד הקדושה של ולנטינוס מסתדר עם מחקרים המספרים לנו שאהבה רומנטית לוהטת היא אשליה, או לכל היותר זמנית וסופה לגווע אחרי 6 חודשים עד שנה. או כמו שאמר אוסקר ווילד: "אדם חייב להיות מאוהב כל הזמן; לכן אסור לו להתחתן". זו גם הייתה דעתי שלי על רומנטיקה: סופה למות.

היום אני מאמינה שהשלב הסוחף, הראשוני, הוא אמתי בהחלט. הוא בטח יותר אמתי מהמריבות הסוערות שאחריו, שדווקא הן הבלבול והאשליה. אבל האהבה הרומנטית בהתחלה, היא זו שנותנת לנו הצצה עתידית למה שמצפה לנו. למה שיכול להיות מנת חלקנו אם נעשה את העבודה, את מלאכת הקודש של הזוגיות.

רוקדים לאיזה צלילים?

מלאכת הזוגיות היא הריקוד המורכב הזה, שבו אנחנו דורכים אחד לשני על הרגל, לפעמים נופלים, לפעמים עוזרים זה לזו לקום, מפילים בכוונה, מתחבקים, מתרחקים, מתקרבים, ובעיקר מנסים להסתנכרן, להתאים את הצעדים או לפחות לשמוע את אותה המוזיקה. לפעמים, נדמה שאנחנו במסיבת אוזניות, מנסים לרקוד יחד בשעה שלמעשה כל אחד מאתנו שומע מוזיקה אחרת לגמרי באוזניות שלו. כדי להיות מתואמים, כדאי להכיר את המוזיקה שאהובינו שומעים באוזניות שלהם. תתפלאו כמה היא שונה וכמה אי אפשר לנחש אותה מבחוץ. זו, בעיני, מלאכת הזוגיות: המיומנות לשמוע את המוזיקה של השני, להחזיק בה, להכיר בה. אז בעניין הרומנטיקה - אולי אי אפשר לייצר יש מאין, אבל אם היו ימים רומנטיים, אפשר בהחלט להשיב אותם. את הלחיים הסמוקות, את הלהט.

כל יום מתאים לאהבה

וכמו שוולנטיין דיי הפך בארצות הברית מחג של אהבה לחגיגה של צרכנות, אוסף של מבצעים, כך נדמה לי שגם האהבה הפכה לנגועה באותה גישה צרכנית המבקשת לדעת ״מה יוצא לי מזה?״. "אם אני לא מקבל מענה לצרכים שלי," שאל אותי מישהו בפגישה בנושא זוגיות, "אז למה אני צריך את זה? קודם שתחייך אלי כשאני מגיע הביתה ואז נדבר על להקשיב לה."

השאלה שלו, בחור סופר נחמד בן 42, העלתה בי תמונה של עץ תפוחים ששתלו אותו לפני שנים אבל לא דישנו אותו ולא טיפחו, והשקו אותו פעם בכמה שבועות, כשנזכרו במקרה. העץ, בהתאם, מניב מעט תפוחים, וגם הם, קטנים וחמוצים. המשפט של הבחור ההוא, כמוהו כגנן האומר לעץ: "בוא תניב לי קודם כל תפוח אחד אדום, גדול ומתוק, ואז נראה אם שווה להשקיע בך דשן יקר ומערכת השקיה." או במילים אחרות – תן לי הוכחות לקיומו של ולנטינוס הקדוש.

אז זהו, שזה לא עובד ככה. כדי להגיע למחוזות האינטימיות חייבים להסתכן ולצאת מאזור הנוחות. לחלקנו זה יהיה להעניק לאחר בלי לצפות לתמורה, ולחלקנו זה אומר להפסיק לוותר על עצמנו ולצפות לתמורה. יציאה מאזור הנוחות אינה מבטיחה שבתמורה תקבלו תפוח אדום וגדול. את תוצאות המעשה אין לדעת; אבל בלעדיו ודאי שלא יגדל מה שאנחנו רוצים. כי מה שגדֶל, גדל בתוכנו. הציפיה לתמורה, ועוד מראש, היא לא המזון שהאהבה זקוקה לו.

אז קדימה: לבבות, פרחים, מכתבי אהבה. כל יום הוא יום מתאים לזה. עם ראיות מוצקות לוולנטינוס הקדוש ובלעדיהן, כל יום הוא יום מתאים לטפח את ממשות האהבה. לפתוח את הלב, לרכך את הביצורים, ולטפח את העץ. וכמובן, יום אהבה שמח.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*