פורים בצל מלחמה

האם יש לנו כאן הזדמנות חדשה?

פורים מגיע אחרי החורף, ומביא הזמנה לחמם, להזרים ולאוורר את כל מה שקפא במחשכים. זו אחת מהמהויות שנחבאות בקרנבלים, שאנו פוגשים בתרבויות כה רבות באביב.  בשנה הזו, רובנו חווינו חורף חשוף, מכווץ ומתאגר במיוחד. חלקים שונים בתוכנו התקשו יותר מתמיד. האם פורים יכול להוות הזדמנות דווקא להזמין חום וריפוי אל החלקים האלו? 

אנשי חינוך והורים רבים שיתפו אותי בחוסר נוחות סביב החג: מה עושים עם הקושי לשמוח ועם התדלדלות הכוחות? האם זה בכלל לגיטימי לחגוג במצב הזה? ואיפה מוצאים שמחה עבורנו ועבור הילדים? הסתובבתי עם השאלות האלו בשבועות האחרונים, ורציתי לשתף בתובנות שמצאתי, דווקא בתוך האתגר המיוחד של פורים בצל מלחמה. 

מרבים בשמחה?

השאלה הראשונה שעולה בהקשר של פורים השנה היא שאלת השמחה. במה יש לשמוח? ומה לעשות אם אנחנו לא מחוברים לשמחה שלנו?

לתפיסתי יש כאן הזדמנות - לוותר על מצג חיצוני רועש של שמחה ולחפש שמחה הרבה יותר פשוטה, קטנה, יומיומית. להכניס באופן מכוון רגעים קטנים של הומור, הנאה, צחוק. בעבודה על טראומה הומור הוא אחד הכלים הכי עוצמתיים. יש לו יכולת פלאית להמיס ולהניע חוויות, שנצרבו עמוק במערכת שלנו. אם אפשר לצחוק - סימן שאנחנו חיים, ובריאים, לפחות חלקית. פורים הוא הזדמנות לחפש איפה נוכל להוסיף בדיחות, ג'יבריש, משחקי מילים, חרוזים. פרצופים מוזרים, שירי שטות, ריקוד, השתוללות, היפוכי תפקידים בבית. הכנסה אקטיבית של רגעי שמחה קטנים אל הבית יכולה להיות כלי משמעותי להתחבר למקורות הכוח, ולחזק חוסן. הבחירה לצחוק בתוך הקושי היא בחירה בחיים. העתיד לוט בערפל, אבל עכשיו אנחנו כאן, ביחד, ונבחר להנות מה"יש". זה מייצר הכרת תודה, ושטיינר תיאר איך זו מחווה בסיסית שמולידה בהמשך יראת כבוד כלפי החיים, וזו מפתחת יכולת להיות בקשר עם עולמות הרוח. 

יש כאן תנועה נפשית מורכבת: מצד אחד נסכים לתת לגיטימציה למה שקיים בתוכנו ולהרפות מתמונות החג המוכרת. ומצד שני נהיה אקטיביים בחיפוש ויצירה של שמחה. אולי אחרת, אולי קטנה וצנועה, אבל מבריאה. 

דמיון, יצירתיות ומשחקיות הם מזון מלכות לנפש שחווה קושי או פחד. פורים מביא לנו שלל הזדמנויות להיזכר בהן מחדש. בראש ובראשונה זה מתבטא ביכולת להתחפש. בשנה הזו כולנו התקשינו לתוך זהויות מוצקות, שסייעו לנו לחצות זמנים קשים. אנו נוטים יותר מתמיד לחלק את העולם: רעים וטובים, חזקים וחלשים, אנחנו והם, צודקים וטועים, אשמים וקורבנות.

אבל בעומק כולנו יודעים שכל החלקים קיימים בתוכנו. היכולת לנוע בין חלקי הזהות האלו היא אלמנט מרפא. היא בונה הסתגלות למצבים משתנים, גמישות רגשית, הכלת מורכבות, פיתוח חמלה וראיית האחר. התחפשות באה בדיוק בשביל לתרגל ולעבד את המקום הזה: אני יכולה להיות פיה בבוקר, וחיילת גיבורה בערב, ותינוקת למחרת היום. נאפשר לילד שלנו לנוע בין חלקים זהות שונים לפני ואחרי תוך כדי החג.

מפגש עם התת מודע

יתרה מכך, פורים מפגיש אותנו מייד עם התת מודע שלנו, זו מטרתו. התחפושת הן בעצם הזדמנות לבטא תכנים שקיימים שם: הרצון להיות חזק, ולפעמים גם תוקפן, הבקשה להיות מוגן, הנטייה לסגת למקום תינוקי, הרצון להיות רע. לא ייתכן שמפגש אינטנסיבי עם רוע, כמו שחווינו השנה, לא יותיר חותם בתת המודע של כולנו. השנה, ילדים רבים מאי פעם, מבקשים להיות שוטרים, חיילים, שומרות ומגינות. פגשתי גם ילדים שמבקשים להיות מחבלים, או מתים, או פשוט רעים. אינסוף ילדים מבקשים להביא כלי נשק לגן, (כמו אבא!) דם, גולגלות, ושאר ירקות. 

הבקשות של הילדים הן הזדמנות לעבד את מה שחי בתוכם. ויש בהן אפשרות חשובה לריפוי. כי פחד שנמצא בחוץ - ניתן לדבר עליו, לשחק בו, להיות אותו. זה תמיד בריא יותר מתוכן שנשאר בחושך, ואולי יש להתבייש בו, להסתיר או לחשוב שהוא לא רצוי. לא בהכרח נאפשר לילד בגיל הרך להתחפש לכל משאלותיו, אבל זו אחריותנו להקשיב מתוך סקרנות, הבנה והכלה כלפי בקשת העומק שבתחפושת. איך אני יכולה לפגוש את הבקשה באופן שייטיב עם הילד שלי, וגם עם הסביבה שלו? 

איך נאפשר סובלימציה? נזמין אותו להיות אביר או לוחם, כדי לפגוש את הבקשה להיות חזק. נציע להיות מכשפה או שודדת ים כדי לפגוש את הבקשה להיות רעה. איך נרחיק קצת את התחפושת מהמציאות אל עולמות הפנטזיות, שבהן קל יותר לפגוש תכנים קשים? אולי נעשה נשקיה בכניסה לחגיגה, או פינת לחימה בחצר או קליעה למטרה. באיזה מקום נבוא לקראת הבקשה של הילד, במקביל לשמירה עליו ועל שאר הילדים? אולי בבית נוכל להתחפש, כל המשפחה, למשהו ממש מפחיד, ואז ביחד נחצה את המפגש עם הרוע.

העבודה החינוכית טמונה בשיח

הדבר החשוב הוא השיח - בין המבוגרים, ועם הילד. הפתיחות וההזמנה להיות יחד, בתוך מה שקיים. 

אם מצליחים כדאי להכין יחד חלק קטן מהתחפושת - חרב, מטה קסם, שריון או שרשרת הגנה. עשייה משותפת מאפשרת עיבוד אמנותי והשלכתי, אבל בעיקר מייצרת הזדמנות חשובה לשיח - מה מעניין אותך בעצם בדמות הזו? מה אתה יודע עליה? מה היית רוצה לדעת? למה חשוב שיהיה לדמות הזה נשק? השיחה חשובה הרבה יותר מאשר הבחירה הסופית בדמות. 

 כל שנה, ובמיוחד השנה, פורים הוא מלכודת ציפיות, שעלינו לעבוד פנימית כדי לצלוח אותה. כולנו מייחלים לראות ילדים שמחים ומחופשים בפורים, כאישור שהחיים חזרו למסלול. אבל... כשזה לא קורה - יש כאן הזדמנות עמוקה יותר לפגוש את הילד איפה שהוא נמצא, ולצאת ביחד למסע ריפוי משותף.