אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
שבתי מביקור של שבועיים בארצות הברית – מסע שכלל השתתפות בכנס לציון מאה שנה למותו של רודולף שטיינר ב-Harvard Divinity School, וכן מפגשי עבודה עם הצוות החינוכי של Green Meadow Waldorf School.
המסע הזה היה חוויה אינטלקטואלית, וקריאת השכמה להתבוננות עמוקה בתפקידו של הקונפליקט בעידן שלנו.
הקונפליקט כקריאה ללידה רוחנית
בכנס הבנתי מחדש שהמפתח להתחדשות החינוכית והרוחנית שלנו טמון דווקא בלב הקונפליקט.
כמו חבלי לידה, הקונפליקט מסמן מאבק שבתוכו משהו חדש מבקש להיוולד; וזאת כשהאדם יודע לשאול את השאלה המנחה – שאלה שמסכימה לראות, להעמיק ולפעול – שאלה שבעזרתה מתגלה דרך חדשה.
רובנו מכירים את הסיפור של התפוח וניוטון, ניוטון הבין מה גורם לתפוח ליפול והפך הבנה זו לנוסחה פיסיקלית של כוח הכבידה. גתה, מתוך הבנת השלם, שאל איך הגיע התפוח למעלה? זו שאלה משלימה המדריכה אותנו להבנת המציאות על יופיה, עוצמתה ומורכבותה.
הקונפליקט הופך אז מכלי של פירוד ומריבה לכלי של חיים, טרנספורמציה של קרב לקרבה. זוהי הזמנה להפוך את השלום למושג חי ומתפתח. שלום נובע מהבנת השלם כמהות דינמית. שלם הנוצר כל רגע מחדש מתוך הבנה שהקונפליקט מעורר ומאפשר לנו לשאול: מהו השלם, מי משלים את הקיים באופן שעוזר לנו להתעלות מעבר למצוקה, לכאב לקורבנות ולקרבות?
חינוך ולדורף והמשולש של זמננו
בכנס עלו שתי תובנות מהותיות על חינוך ולדורף כיום: האחת היא שהעקרונות של חינוך ולדורף כפי שניתנו על ידי שטיינר עדין תקפים, אך התובנה השניה הייתה כי היישום של עקרונות אלו דורש כיום התאמה של פרקטיקות ושינוי של מסורות בהלימה לאתגרי הזמן והמקום.
ביחס לכך נשאלות שאלות – האם יש לנו את האומץ להסתכל על המציאות האנושית והטכנולוגית בלי להתגונן ובלי לתרץ תירוצים? האם אנו יכולים לדמיין מציאות חינוכית שנמצאת בהלימה לחיי ילד בעולם דיגיטלי המאתגר את האינטליגנציה שלנו? מה האחריות שמוטלת על כתפינו מתוך ההבנה שהאנושות כולה חיה בתוך "משולש קונפליקט" – אדם-טבע, אדם-אדם, אדם-טכנולוגיה? אנו מבינים שהילדים הללו בחרו להתגשם בתקופה הזאת ובמקום הזה. כיצד עלינו לשרת אותם ואת התגשמותם מתוך עקרונות חינוך ולדורף?
אנו כאנושות חוצים את הסף, חצייה שמורכבת מקריסת מערכות והנחות יסוד, ובו זמנית דורשת מאתנו להטמין, לזהות, ולהזין זרעי עתיד. זרעים אשר מגיעים אלינו דרך הילדים. מהם הזרעים שהתגלו בכנס ומי האיש שיזמו והובילו?
פרופ’ דן מקנאן – שירות, מחקר ויוזמה
הכנס הוגש לעולם מתוך יוזמתו של פרופ' דן מקנאן (Professor Dan McKanan) מנהל התכנית להתפתחות רוחנית ב-Harvard Divinity School.
בשנים האחרונות הקדיש מקנאן מחקר מעמיק לאנתרופוסופיה יישומית, במהלך מספר קייצים התנדב יחד עם בני משפחתו במספר קהילות Camphill, חקר, ראיין והתרשם. ומתוך מחקר הוליסטי זה פירסם בין השאר את הספרים:
Disability in an Evolving Communal Movement (2020), Camphill and the Future: Spirituality
Eco-Alchemy: Anthroposophy and the History and Future of Environmentalism (2017),
אחד הדברים המרשימים היה שפרופ’ מקנאן, על אף מעמדו הבכיר, בחר לעמוד בעיקר בשירות – כמי שמזמן מרחב למפגש – ולא להרצות במרכז הכנס. הוא בחר לפתוח את הכנס בעיסוק אמיץ בביקורת על שטיינר ובהקשרים ההיסטוריים של הגותו, ובכך יצר מרחב מפוכח ואמיץ שבו האקדמיה והאנתרופוסופיה יכולות להיפגש בדיאלוג פורה ומאתגר. שמעו של Harvard Divinity School יצא כאחד המקומות העוינים לישראל וליהודים. לאור האווירה העוינת, קיבלתי אזהרות מחברים שאזהר. למרבה ההפתעה ההרצאה המרכזית הוקדשה לישראל. אחד מרגעי השיא של הכנס לדעת רבים וטובים הייתה הרצאתו של פרופ' בועז הוס חוקר קבלה בפקולטה למדעי הרוח והחברה, מחשבת ישראל מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. בועז פתח את ההרצאה בציטוט של שטיינר כי “היהודים סיימו את שליחותם לפני אלפיים שנה".
פרופ' הוס תיאר כיצד על רקע ההיסטוריה המורכבת של ארץ ישראל צמחה כאן תנועה חיה ותוססת של חינוך ולדורף, עם למעלה מ-40 בתי ספר, מאות גני ילדים, ויוזמות משותפות ליהודים וערבים. בסיום הרצאתו הביא ציטוט אחר של שטיינר: "ליהודים וליהדות יש משימה להחיות את הנצרות מבחינה רוחנית". בשיחה שניהלתי בתום ההרצאה עם ד"ר מיכאלה גלוקלר, ממובילות התנועה האנתרופוסופית העולמית, היא תהתה האם העובדה שביחס לצפיפות בתי ספר ולדורף לשטח, ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם, היא סימן לכך שלחינוך ולדורף בישראל יש שליחות מיוחדת – להפוך את הקונפליקט למרחב של לימוד, מפגש וריפוי.
מהקונפליקט אל החיבור – סדנה ב-Green Meadow
במקביל להשתתפותי בכנס, הוזמנתי להעביר סדנה לצוות בית הספר Green Meadow תחת הכותרת:“From Conflict to Connection – the Healing Impulse of Waldorf Education.”. הסדנה התקיימה על רקע מציאות מורכבת: הקהילה מציינת 75 שנות פעילותה, אך עומדת בפני מתחים חריפים סביב המלחמה בעזה, גלי אנטישמיות ואנטי-ציונות, ושאלות זהות הקשורות לפלסטינים ולמושג חדש שנוצר בנכר: "יהודי השמיני לאוקטובר".
במצב זה חלק מהתלמידים, ההורים והבוגרים היהודים חשים ניכור ואף הדרה, מורים מסוימים מרגישים שאינם יכולים לדבר בחופשיות, וחלקים ממסורת החגים – כולל שירים בעברית שהיו חלק מחג מיכאל – בוטלו השנה מתוך חשש ומתוך רגישות לרגשות הפלשתינאים. דווקא שם, בתוך הכאב, פתחה הסדנה מרחב שבו ניתן היה לשאול, כיצד חינוך ולדורף יכול להפוך את הכאב לחומר גלם של ריפוי, ולא לעוד שכבת השתקה או פילוג..
ישראל – מעבדה חיה לשלום כטרנספורמציה
מול מה שנגלה לי בארצות הברית, התחזקה בי התובנה כי ישראל – על כל מורכבותה – היא מעין מעבדה חיה לעבודה רוחנית וחינוכית. הצפיפות הגבוהה של בתי ספר וגני ולדורף ביחס לשטח אינה רק נתון סטטיסטי; היא ביטוי לכך שכאן, במקום שבו הקונפליקט גלוי ומתמשך, קיימת גם הקריאה העמוקה ביותר להוליד מתוכו צורת שלום חדשה.
שלום כזה איננו "שֶׁקט" או היעדר עימות, אלא תנועה מתמדת של טרנספורמציה – יכולת להקשיב לקונפליקט, לראות בו חבלי לידה, ולשאול יחד שאלות מנחות שמולידות חברה אנושית אחרת.
אולי זוהי שליחותו של חינוך ולדורף בישראל במאה השנייה לשטיינר – לעזור לאנושות לעבור ממצב של פירוד למצב של חיבור.
נסיים בהתחברות לאחד הפירושים של משבר בעברית – משבר הוא גם השרפרף שעליו כורעת היולדת בעת לידתה, ואף כינוי לצירי הלידה העזים ביותר, רגע לפני שהיילוד מגיח החוצה.
---
איל בלוך, מורה ולדורף ופסל חברתי, מייסד שותף של המרכז ל-extrAbility במכללת דוד ילין בירושלים, ושל בית הספר ולדורף הערבי-יהודי בוסתן בני אברהם ביפו.
צילום: אוניברסיטת הרווארד. shutterstock.
