אמנות החופש בחינוך

סיפור זן מספר על שני נזירים, זקן וצעיר, ההולכים בדרכם ומגיעים לנחל. על גדת הנחל עומדת בחורה צעירה ויפה המבקשת מהם לעזור לה לחצות אותו. הנזיר הזקן אינו מהסס, מבקש ממנה לעלות על גבו, וחוצה את הנחל יחד עמה. הנזיר הצעיר מסתכל בו בתימהון ואינו אומר מילה. בערב, מעט לפני שהם פורשים לשנתם, שואל הנזיר הצעיר את הזקן: "האם אוכל לשאול אותך, אחי המבוגר, שאלה שמציקה לי כל היום?". "בוודאי", משיב הנזיר הזקן. "ובכן, כיצד העזת, נזיר צנוע וסגפן כמוך, לשאת על גבך בחורה צעירה ויפה, הרי זה חטא לכל נדרי הנזירות?". התבונן הנזיר הזקן בצעיר, חייך ואמר: "ראה, אני נשאתי את הבחורה על גבי, חציתי איתה את המים ועזבתי אותה על גדת הנחל ומאז לא חשבתי עליה מחשבה אחת. אתה חשבת עליה ונשאת אותה בלבך כל היום".

שאלת החירות, החופש או העצמאות עומדת במרכז תפיסת החינוך המודרני. המונחים "עצמאות", "אוטונומיה", "חופש", "בחירה", מופיעים בכל תורת חינוך או ניסיון לאפיין אידיאל חינוכי. ההתפתחות ההיסטורית של האנושות המערבית הצעידה אותנו מחוויית שייכות לעם, למשפחה, לגזע ולקהילה אל עבר חוויה של אינדיבידואליות עצמאית, בעלת מרכז פנימי, המנותקת במידה רבה מקהילתיות. קודם לכול אנחנו יחידים עם טלפון אישי (I Phone), מחשב אישי, חדר משלנו, מכונית משלנו, חפצים שהם אך ורק שלנו, ועוד. פן אישי ועצמאי זה לא פסח על החינוך, שמטבעו משקף את הנטיות התרבותיות והחברתיות סביבו: כולנו רוצים שילדינו יצמחו להיות חופשיים ועצמאיים.

במאמר קצר זה אנסה להביא את מחשבותיי על אודות שאלת החופש או החירות בחינוך.

חופשי זה לגמרי אני

כפי שאנו רואים מסיפור הזן המוצג בפתיחה, שאלת החירות או החופש, גם עבורנו כמבוגרים, אינה שאלה פשוטה כלל וכלל. מתי אנו חופשיים? האם אנו חופשיים? ומה משמעות הדבר להיות חופשי? מהי חירות?

אני חופשי לעשות כרצוני, יש לי חופש בחירה, יש לי חירויות אזרח, אני יכול להפגין, לדבר, לכתוב, לקנות, ללכת ולעשות כרצוני. זהו חופש חיצוני, אולם אנו יודעים שהוא אינו בהכרח חופש ממשי. גם בתנאים הטובים והמכבדים ביותר אנו יכולים להיות כבולים. כבולים על ידי עצמנו: תשוקותינו, תאוותינו, הרגלינו, ההתמכרויות שלנו ועוד. חופש חיצוני, אם כן, יכול ליצור את התנאים לחופש, לקרֵב אותו, אבל הוא אינו מספיק.

חירות פנימית צומחת מתוך קרבה לישותנו הגבוהה. מכאן שהאתגר שמציב לנו החינוך לחירות הוא, התגשמות בריאה והרמונית של ישות רוחנית בגוף ובעולם ארצי, וקרינתה מבפנים החוצה

חופש קיומי נוגע לחוויה פנימית, למקום נדיר ומיוחד בתוכי. הוא יכול להתקיים בתנאים הנוראים ביותר ובתנאים היפים ביותר, ולמעשה בכל מקום וזמן. זוהי מהות המוכרת לכולנו, אחרת לא היינו כמהים אליה ולא היינו חשים בחסרונה ברגעים שבהם היא מתרחקת. כיצד אפשר לאפיין מהות זו? מה הוא ייחודה?

זו כמובן חוויה אישית, אבל אני מוצא מהות זו (לפעמים) ביצירה אומנותית, ברגעים נדירים במדיטציה, בקריאת ספר מרתק, בשיחה מלאת משמעות ופעמים בהקשרים של אהבה. בהתבוננות נוספת אני מזהה את הרגעים שבהם אני חופשי (או יותר חופשי) ככאלה שבהם אני פועל מתוך ישותי הגבוהה, מחובר איתה, או יותר בצניעות – מתקרב אליה. במובן זה חירות היא נגיעה בישותי הגבוהה, חיבור עם המקום הגבוה ויחד עם זה האישי והמקורי ביותר שלי עצמי.

חוסר חופש, עבדות פנימית או חיצונית משמעותם במובן זה היא פעולה מתוך חוסר נאמנות לעצמי, אם מתוך נסיבות חיצוניות, ואם מתוך נסיבות פנימיות בתוכי עצמי.

השאלה היא, אם כן: איזה מסע חינוכי, איזה ליווי עלינו להעניק לילדינו בכדי שהדרך למישור זה של ביטוי עצמי, של המקום הגבוה והחופשי בקרבם, תהיה להם יותר ויותר זמינה?

חירות בין שמים לארץ

הבה נתבונן על שאלת החירות אצל ילדים. ילדה בת חודש נמצאת בתלות מוחלטת במבוגרים המלווים אותה. הן חיצונית והן פנימית היא אינה עצמאית או חופשייה. מבחינה ארצית-חומרית היא תלויה בכל היבט של ישותה בעולם סביב. מבחינה רוחנית היא אולי מאוחדת עדיין עם ישותה הגבוהה ביותר, אבל אינה יכולה להביא אותה לידי ביטוי גשמי וארצי בשום צורה. אפשר גם לומר, היא חופשייה לגמרי ברוחה אבל כבולה במישור המחבר בין גוף לרוח.

ילדה בת חמש עדיין תלויה במובנים רבים בסביבתה, בהוריה, במלוויה המבוגרים. היא לא תצליח לשרוד לבדה, זאת למרות שהיא כבר יודעת הרבה על העולם ומבינה חלק ממרכיביו. דרכה ללמוד על העולם היא באמצעות חיקוי. היא לומדת על העולם, על הטבע, על החברה וגם על עצמה, פשוט דרך התבוננות וחיקוי של כל מה שמתרחש סביבה. יש לשים לב, היא אינה בוחרת אם לחקות או לא, היא מחקה מפני שהיא חייבת לחקות. זהו יצר פנימי חזק וחשוב מעין כמוהו, יצר שדרכו היא מתפתחת. לעיתים היא יכולה לבחור – שלא במודע – מה לחקות, אבל לא את עצם החיקוי. אם נתבונן עליה מהפן הרוחני, הרי שהיא הולכת ומאבדת את הקשר עם ישותה הרוחנית, כדי ליצור את ישותה הארצית, העצמאית, את אישיותה הייחודית פה עלי אדמות. היא שרויה בתהליך למידה של העולם הפיזי-ארצי, ובמקביל – בתהליך עזיבה של העולם הרוחני. מכאן שהיא עדיין כבולה. ישותה הגבוהה הרוחנית עדיין לא יכולה לקרון דרך המעטפת הגופנית-נפשית.

אותה ילדה בגיל עשר נמצאת במעין איזון עדין בין תלות ועצמאות, בין קשר מאוד עמום עם ישותה הרוחנית לבין זיקה הולכת וגוברת עם אישיותה הארצית. היא כבר הרבה יותר פה: מבינה, יודעת, מצד אחד בטוחה במיומנויותיה הגופניות והקוגניטיביות, ומצד שני עדיין אינה עצמאית. זהו הגיל המבלבל ביותר, הן לפסיכולוגיה המקובלת והן למחנכים ולהורים. בשנים אלו הילדה בונה את אישיותה העצמאית, האישית והמקורית. היא כביכול בונה את המעטפת אליה תיכנס יותר ויותר מגיל ההתבגרות. מכיוון שהמעטפת עדיין אינה מוכנה, ומכיוון שהמקום הרוחי נעשה זר ומרוחק, היא עדיין נסמכת (חשבו על המילה הזו גם בהקשר של סמכות) על המבוגרים סביבה.

גיל ההתבגרות מביא עמו בפעם הראשונה את אתגר העצמאות כאן, בעולם ובגוף הארצי. רוב בני הנוער עוברים בזמן כלשהו בין השנה ה-11 לשנה ה-15 שלהם תהליך של התנתקות מישותם הרוחנית ומביתם הרוחני. אפשר יהיה לחזור אליהם, אבל בדרך כלל רק בעבודה פנימית אינטנסיבית בבגרותם או בסיוע של מהלומות החיים ("קארמה" בשפה רוחנית). העזיבה של הבית הרוחני משמעה התחלת היכולת למצוא את הבית הארצי, הגופני-נפשי, את עצמי בתוך עצמי. כעת מתחיל החיפוש אחר הזהות: מי אני? מה אני רוצה להיות? בעיקר: מה אני לא רוצה להיות?

בדרך כלל מגיל 17 ואילך, מקבל החיפוש של בני הנוער אחר זהותם שינוי ועיצוב מסוימים, שימשיכו ללוותם עד גילאי ה-20 המאוחרים (ואת חלקם בצורה כזו או אחרת עד סוף החיים). מגיל זה אפשר לדבר על חירות במובן אליו אנו מתכוונים: חירות שהיא פעולה, מחשבה, הרגשה – מתוך חיבור לישות הגבוהה, לאותו גרעין פנימי רוחני שעבר את כל הדרך מישות רוחנית טהורה אל משכנו בגוף ונפש ארציים; גרעין שמתחיל למצוא את עצמו גם כאן בעולם הזה בתוך גופניות פיזית ונפשיות אנושית.

חינוך לחירות

ליווי של ילדים ובני נוער לקראת חירות פנימית משמעו, מחד, ליווי של תהליכי הפרידה שלהם מישותם הרוחנית בשנים הראשונות לחייהם, ומאידך, חיזוק וטיפוח הגרעין הפנימי בישותם הגופנית-נפשית בשנים מאוחרות יותר. כאמור לעיל, חירות פנימית צומחת מתוך קרבה לישותנו הגבוהה: טיפוחה של ישות גבוהה זו, הכרה שלה, קרבה אליה ופעולה במישורים שונים עם ומתוך קשר אליה. מכאן שהאתגר שמציב לנו החינוך לחירות הוא: התגשמות בריאה והרמונית של ישות רוחנית בגוף ובעולם ארצי, וקרינתה מבפנים החוצה.

ליווי של ילדים ובני נוער לקראת חירות פנימית משמעו, מחד, ליווי של תהליכי הפרידה שלהם מישותם הרוחנית בשנים הראשונות לחייהם, ומאידך, חיזוק וטיפוח הגרעין הפנימי בישותם הגופנית-נפשית בשנים מאוחרות יותר

תהליכים חינוכיים, לימודיים, פדגוגיים, מטרתם במובן זה היא לשרת את היכולת להתקרב, שוב ושוב, ולמרות כל האכזבות והכישלונות, אל ישותנו הגבוהה, ובמילים אחרות לחזק, לטפח ולהכיר את הגרעין הפנימי, הייחודי, של כל ילדה וילד. אנו כמובן איננו יוצרים גרעין זה, הוא קיים כבר לפני הלידה וימשיך להתקיים גם לאחר המוות, אבל שאלת התגשמותו בגוף בשר ודם היא שאלת החינוך. כיצד, אם כן, ניתן לחזק את ישותם הגבוהה של ילדים ולקרבם אליה יותר ויותר בתהליכי חינוך ולמידה?

זהו תהליך אינדיבידואלי, שהרי כל ישות אנושית היא אינדיבידואלית, ובדיוק את הפן הייחודי והמקורי של כל ילדה וילד אנו רוצים לחזק, לטפח ולעודד. ויחד עם זאת, אנחנו גם ישויות בעלות מאפיינים משותפים, עם דרך דומה ועם מסלול התגשמות דומה. מכאן שאפשר גם לשרטט קווים כלליים, היכולים לסייע בהתכוונות יותר ממוקדת ואישית לילדים עמם אנו עובדים. אציג כמה מהם.

קשר משמעותי: הקשר האנושי הוא האיכות החשובה ביותר להתפתחות תקינה בכלל ולחיזוק הישות הפנימית והאינדיבידואלית בפרט. בלי קשר משמעותי אנחנו מתנוונים; בסיוע קשר אנו צומחים. זאת – בכל גיל ובכל תנאי ומקום. אפשר להמשיל משמעות של קשר לחשיבות אור השמש עבור צמחים. עבור ילדים מהווה המלווה המבוגר מעין שמש; רוחו הייחודית משמשת דוגמה והשראה, במודע יותר או פחות, לתהליך שעומד לפניהם. מכאן הכוח העצום של שיחה, פגישה, דוגמה אישית וליווי לאורך זמן של ילדים על ידי מבוגרים. מכאן גם הכוח המדכא וההורס של חוסר ליווי או של פגיעה מידי מבוגר.

קשר אנושי הוא המסלול עליו מתגלגלת התפתחות הילדים, אבל הוא שונה בכל תקופת חיים. בשנים הראשונות זהו קשר של מהות, של הוויה, של נוכחות, של השראה ישירה, ללא מילים, מחשבות או מושגים. הילדים בשנות הילדות הרכות עדיין מחוברים לישותם הרוחנית, וכך גם לפן הרוחני באנשים סביבם. הם קולטים את ההוויה עצמה, את הישות, כביכול מבפנים. ככל שהילדים מתבגרים, הופך הקשר ליותר מודע, מילולי ובמובן זה גם חיצוני. המילה המדוברת הופכת לחשובה לא פחות מהמהות הפנימית. תיאורים, הסברים ואחר כך גם רעיונות ואידיאלים יכולים לחזק את הקשר ולטפחו. עם ההתבגרות מחפשים הילדים את הנוכחות הרוחית במבוגרים סביבם, אבל כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיים עצמם, במיומנויות פיזיות ונפשיות, במעשים, בהתנסויות, במחשבות ובכל ביטוי ארצי אחר.

המשחק, כפעילות חופשית ויצירתית, כפעילות של דמיון וכאמצעי קשר עם אנשים אחרים, מהווה בסיס לחופש פנימי

משחק, אומנות ויצירה: עצמאות פנימית, מרכז פנימי חזק ויוצר, ידיעה עצמית ואישיות עם יכולת ביטוי – התשתית לחירות פנימית – צריכים אימון ותרגול. המשחק על כל אפשרויותיו, כפעילות חופשית ויצירתית, כפעילות גופנית מגוונת, כפעילות של דמיון וכאמצעי קשר עם אנשים אחרים, ולא פחות – כתנועה יצירתית במסגרת של כללים וחוקים קבועים מראש, מהווה אימון ותרגול כל התכונות המהוות בסיס לחופש פנימי. כך גם אומנות ויצירה. בכל תהליך אומנותי אני למעשה יוצר את עצמי, מתרגל את עצמי ובוחן ומכיר את עצמי במסגרת מדיום מסוים (צבעים, צורות, מוזיקה, תנועות וכדומה).

לימוד משמעותי: תהליכי לימוד משמעותיים פונים אל המרכז הפנימי, מטפחים, מזינים ומחזקים אותו. הם מפגישים אותנו עם פנים שונים ומגוונים של עצמנו, כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירה האנושית לאורך הדורות. יצירה ספרותית או פרק בתנ"ך, יצירת אומנות, חוק טבע או חוק מתמטי, כל אלה מפגישים אותנו עם עצמנו. ואם עושים זאת נכון, באהבה ובהתאמה עם התפתחות הילדים, ללא מבחנים, ציונים או איום חיצוני אחר – יש במפגשים אלה כדי להעלות את ילדינו (ואותנו) למדרגה גבוהה יותר של תודעה, הכרה וקיום פנימי. הרצון ללמוד ולדעת, לגדול ולהתעלות, קיים אצל כל בן אנוש. סקרנות ועניין טמונים בכל ילדה וילד. מזון רוחני מתאים יכול להזין צמיחה פנימית והכרה עצמית.

אפשר היה להוסיף לרשימה את החשיבות של תזונה נכונה, של שעות שינה, של מחלות חום ומשברים ועוד. ברצוני להתעכב בכל זאת על עוד מרכיב אחד שכה חסר בתקופתנו הטכנולוגית לילדים רבים והוא השהות, המשחק והטיול בטבע. הניתוק שנכפה על רבים מאתנו מהטבע ומכוחותיו לא מקל על טיפוח מרכז פנימי הרמוני ויציב ואישיות חזקה. האדם והטבע אינם נפרדים. אנו חלק מהטבע והוא חלק מאתנו. בטבע טמונים כוחות, תהליכים, ריתמוסים ומחזוריות שיש בהם כדי לדבר בצורה עמוקה עם רוח האדם ולסייע בהתגשמותה בגוף ובנפש.

חירות פנימית נשענת על אישיות חזקה, הרמונית, יצירתית, המכירה את עצמה ומודעת לעצמה. תכונות אלו, הגם שהן טמונות בכל בן אנוש, יש לטפח, לעודד ולחזק בתהליכי ליווי וחינוך. זהו הלב של המושג "חינוך".

בתמונה: מתוך הפרויקט מסע בין קהילות אלטרנטיביות בישראל. צילום: אבישג שאר-ישוב