באין מילים

1.נגמרו לי המילים.

כבר כמה שבועות שאני בוהה מול הדף הריק הזה ולא יוצאות לי המילים.

כי אם מילים כמו חטופים, שבויים, מלחמה, אונס, נרצחו, הותר לפרסום, הפכו להיות המילים היומיומית שלנו אז איזו עוד מילים נותרו?

ואני מדי פעם מודה לאל שאין לי ילדים קטנים, כי איך אפשר היום להיות הורה שצריך להסביר מילים כאלו בלי שניפצת את הילדות כולה?

והילדים שלי גדולים. והחברים שלהם נהרגים. ועוד אחד ועוד אחד. ואין לי מילים. כי איך אפשר להיות הורה שצריך להסביר לילדים שלו שהם קוברים את החברים שלהם שנלחמו במלחמה, באיזה מילים אפשר לנחם?

ואני לרגע רוצה שהם יחזרו להיות קטנים ורק אחבק אותם ואגיד להם שזה תכף נגמר. הטובים ינצחו והכל יהיה בסדר, והם יאמינו לכל מילה.

2. הבת שלי כתבה והלחינה שיר שהגיע להקלטות באולפן. היא כל כך חיכתה לרגע הזה ובאותו יום חלתה ממש ולא הצליחה לשיר וגם לא להתראיין מול הכתב שבא לשמוע על תהליך כתיבת השיר. במשך ימים היא שכבה חולה בבית. יום אחד אחותה הקטנה אמרה "אבל נכון שבסוף זה לטובה?" כי באמת תמיד אנחנו מגלות שבסוף הדברים משתבשים לטובה. ומשהו טוב יוצא מכל התקלות האלה. אבל הפעם לא מצאתי. היא פשוט הייתה חולה וסתם הפסידה. ובזמן האחרון באמת כל הרבה משתבש וכל כך לא לטובה. אז ניסינו ממש לחפש ולמצוא לשם מה זה היה. ובסוף היא אמרה שזה עזר לה להבין מה השיר הזה בשבילה וכמה הוא חשוב לה. ואני רק חשבתי שזכיתי לכמה ימים איתה בבית.

3. כי כשאין מילים יש רק רגעים.

ביס של עוגת תפוז ממתכון ישן.

שכיבה על הגב. חיוך. חיבוק. כיור נקי. שמש, גשם ושום שמש. טיפה על עלה.

4. החלום הכי נורא שהיה לי כשהילדים שלי היו קטנים הוא שאני עם אחד מהם וקורה לו משהו ואני צורחת וצורחת וקוראת לעזרה ולא יוצא לי קול. והייתי מתעוררת שטופת זיעה כי צעקתי בכל הכוח ולא היה יוצא לי קול מהגרון,  ואף אחד לא שמע אותי ולא בא לעזרתי.

ובחודשים האחרונים אני שומעת את הזעקה הזו מכל מקום. מהאמהות, והאבות, והאחים והאחיות, והסבים והסבתות שמבקשים את ילדיהם חזרה. ואני מזהה את הצעקה הזו כי היא יוצאת ממעמקי הנשמה. זו הצעקה הכי שקטה וכואבת שיש. זו תחינה אינסופית שמישהו ישמע ויעזור לי להציל את הילד או הילדה שלי. כי חייבים להציל אותם. ונראה שאף אחד לא שומע.

ואני רוצה לצעוק להם שאני שומעת!

ומסביבי עוד כל הרבה שומעים!

ותכף נתעורר מהחלום הזה שטופי זיעה ומותשים. והקול יחזור לגרון. כי אפשר לחבק אותם שוב. כי ההורים שלהם חייבים, פשוט חייבים לחבק אותם.