בין בית שמש לבית ירח: עיון לראש השנה וחג מיכאל

בין בית שמש לבית ירח: עיון לראש השנה וחג מיכאל

מדוע עברה התרבות העברית מ"תרבות שמש" ל"תרבות ירח"? כיצד זה בא לידי ביטוי בלוח השנה? ואיך כל זה קשור למלאך מיכאל? אודי לוי בעיון לקראת ראש השנה וחג מיכאל, החלים השנה באותו יום

תרבותה של מצרים העתיקה היא תרבות של שמש. השמש בה היא מרכז הקיום הגשמי והרוחני. יציאת מצרים של עם העבדים אל החופים המזרחיים של הים התיכון היא גם השתחררות מהשפעותיה של התודעה המיתולוגית המצרית. עם זאת, סממנים שלה טבועים עמוק בתרבות העברית. למשל הסמיכות בין ההגירה ממצרים וקביעת לוח שנה שמשי, הפותח את השנה באביב. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות יב'). חודש ניסן, שבו השמש נוסקת לגבהיי הקיץ ובמחציתו נחוג חג היציאה מעבדות לחירות; הוא נחוג במחזוריות כזיכרון - והריטואל הנהוג הוא סיפור ההגדה. האתר הצפוני ביותר בארץ המובטחת שבו נשתיירו ממצאים חומריים לפולחני שמש – הוא בית שמש.

תרבותה של בבל, לעומת זאת, היא תרבות בעלת אוריינטציה ירחית. בתום מאה וחמשים שנות גלות בבל התרחש גל הגירה חזרה לעבר ירושלים, שבה הוקם במאה החמישית לפנה"ס מקדש שני, ומאז לוח השנה הוא בעל אוריינטציה ירחית ותחילת השנה נקבע – בניגוד לציווי המפורש בתורה – בסתיו. האתר הדרומי ביותר שבו פולחני ירח התקיימו: בית ירח. ובתווך, בין בית שמש לבית ירח, התגבשה בירושלים תרבות ארצישראלית המשלבת התייחסות אל ההיבטים הרוחניים של השפעות המאור הגדול ושל המאור הקטן. ממשלת היום וממשלת הלילה. ואכן, לוח השנה הנהוג הוא לוח ירחי, ובאמצעות עיבור הוא מותאם למהלך השמשי.

ראש השנה חל מאז בסתיו. בעונה, שבה השפעתה של השמש מתמעטת, שבה הימים מתקצרים, הטבע מתכנס עוד יותר בציפייה ליורה ולהתעוררות תהליכי הצמיחה, שחום הקיץ עיכב. גם חיי האדם הפנימיים עוברים תהליך דומה. די להיזכר בהקלה ובהתרחבות הפנימית, ביום הסתווי שבו ניתן לכבות את המזגן ולהירטב מהגשם הראשון. ראש השנה הוא יום שנתפש בתודעת חז"ל כיום של דין שמימי. לתפישה הזאת אין תזכור בתנ"ך; ראש השנה התנ"כי כאמור אינו בסתיו, אלא באביב. זוהי השפעה של תודעה "ירחית", המייחסת נרטיב של בריאה לא רק לשמש (מצרים) אלא גם לישויות נוספות, שמופען הגשמי הוא בגרמי השמים הנוספים: כוכבי שבת וכוכבי לכת. "ספר היצירה", התעודה המיסטית הקדומה ביותר בשפה העברית, נכתב בתקופת בית שני. הטקסט מקשר בין השפה, שבאמצעותה התרחשה הבריאה, לבין המזלות, כוכבי הלכת והמלאכים, שקיומם מתועד בתנ"ך: "שתים עשרה פשוטות הוז חטי לן סע צק חקקן וצרפן וצר בהן שנים עשר מזלות..." (משנה ב'). "וחקק וחצב בה כיסא הכבוד ואופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת..." (משנה ט'). סיפור הבריאה מורחב כאן באלמנטים שמקורם אינו במקרא וגם לא בתרבות מצרים השמשית: זוהי עדות על קיומה של חכמה נסתרת, שבה המונותאיזם מורחב בידע שאינו "מקורי", אלא כזה, שנלמד תוך כדי שהייה במחוזות זרים, הוטמע והוכר כהרחבה של התודעה המיתולוגית, זו שהיום נקראת גם "ידע רוחי". והוא מכיל בתודעה קיום של  עולם בלתי נראה אך נגיש. עולם של ישויות, בהן גם מלאכים. הרחבת התודעה מחייבת, כאמצעי מקדים, תהליך זיכוך של ההתנהלות הערכית-מוסרית.

כל שנה בסתיו

וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, הָעֹמֵד עַל-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה, אֲשֶׁר לֹא-נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא; וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל-הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים, מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם.  וְהַמַּשְׂכִּלִים--יַזְהִרוּ, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ; וּמַצְדִּיקֵי, הָרַבִּים, כַּכּוֹכָבִים, לְעוֹלָם וָעֶד.

זהו ציטוט מפרק יב' בספר דניאל, שנכתב בבבל. זהו אחד מחזיונותיו של דניאל, והוא מציב את המלאך מיכאל בתפקיד דומה, זהה כמעט, לזה שלו הוא זוכה במסורות פגאניות אירופאיות וגם בתרבות הנוצרית. המלאך הממונה על החלת הצדק האלוהי וכפרקליט בשעת פרסום פסק הדין, בטרם חתימת גזר הדין ביום הכיפורים. המלאך מיכאל הוא מלאך השרת המלווה את האדם בפרק הזמן שבו זה עורך חשבון נפש, מנהל דו-שיח עם עצמו ועם הבורא, ומנסה לבצע אתחול ביחסיו עם הזולת – ומתמודד כך בתחום "המצוות שבין אדם לחברו".

המלאך מיכאל ומאזנים. פסיפס בכנסיית סן ספירידיונה בטריאסט, איטליה

במסורות האירופאיות, ה-29 בספטמבר הוא יום חגו של המלאך מיכאל. דמות חמורת סבר, המורה לאדם את "דרך הישר" ובאותה המחווה גם משחררת אותו לבחירה חופשית בין טוב לרע. חזון יוחנן שבברית החדשה (פרק יב') מתאר את המלאך מיכאל כמי שמשליך את השטן מהשמים אל הארץ. כמעין חזרה על אירוע הגירוש מגן עדן, הפעם לא האדם, אלא השטן עצמו מנודה. ומי שמנחה את האדם עתה, כשהשטן אינו עוד אזרח של עולם אחר, אלא שכן, הוא מיכאל. מי שדובר אל תודעתו של האדם ומזכיר לו את שיווי המשקל הפנימי, את האיזון המוסרי הביוגרפי. וכשם שמהלכי החיים הם מחזוריים, כך ישנם גם מחזורים צנועים יותר בהיקפם. מחזור הירח, מחזור השמש ומחזורי הנפש הפנימיים. התנאים דומים, התוכן שונה ממחזור למחזור, זה טבעה של ההתפתחות, בטבע ובנפש האדם. זוהי התמודדות. התמודדות תודעתית ראויה ומשמעותית מנקודת המבט של מארג הגורל בין בני האדם, הקרוי גם "קארמה".  הסתיו הוא תקופה במהלך השנה, שבמחזוריות שנתית ובתמיכת השינויים החיצוניים שבטבע החיצוני, האדם נקרא בה למאמץ תודעתי ורגשי מוגבר, שתוצאותיו, אם יזכור להעלותן בזיכרונו מעת לעת, עשויות ללוות ולקדם אותו עד להשלמת מחזור עונות נוסף, בעוד שנה.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

5 תגובות

  1. הנושא של לוח השנה העברי עבר כמה גלגולים,
    בעניין זה ניתן לצפות בהרצאותיה של רחל אליאור ביו טיוב,
    לוח השנה השתנה מספר פעמים והיו מאבקים בעניין
    גם בתקופת הכיבוש היווני ומעניין לראות ששמות החודשים היבריים הנוכחיים
    הם למעשה בכלל שמות בבליים, והלוח המקורי אכן היה שמשי ולבסוף עבר לירחי
    מתוך מאבקים אופורטוניסטיים כאלו ואחרים .

  2. סיוון: היהדות מרתקת בין השאר בגלל היותה דינמית ורבת פנים. מי שמתכחש לעובדות היסטוריות שמעידות על כושרה של היהדות להתאים את עצמה לזמן ומקום ולשמר בכל זאת את גרעין ההוויה שלה, עלול להחשד בבורות.

    • בעיני היהדות מרתקת בשל העובדה שהיא שומרת על גרעין פנימי של אמונה וחיבור ישיר אל בורא עולם, ויחד עם זאת היא מצליחה להיות גמישה וסתגלנית לנוכח חילופי העיתים והתרבויות סביבה.לדעתי הניסיון לייחס ליהדות השפעות מתרבויות פגאניות שונות, בעוד שהתורה מתנגדת בבירור לכל צורה של עבודה זרה, וכן הניסיון לייחס טקסטים קדומים, כגון ספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו, לאנשים ולזמנים אחרים בהיסטוריה, גורם לקעקוע יסודות היהדות ולהפיכתה לתרבות חסרת לב פועם ועמוד שדרה יציב.

    • אישה ואיש באמונתם יחיו.

  3. מעניין מאוד שאתה מציג את היהדות כמי שמושפעת מהתרבויות הדומיננטיות והאימפריות החזקות המקיפות את עם ישראל בתקופות שונות, כאילו אין ליהדות מקור רוחני משמעותי בפני עצמה והיא תרבות דינמית ומשתנה ע״פ השפעות סביבתיות ותו לא. האם שמת לב כי התרבויות המרשימות שאותן הזכרת במאמר (מצרים, בבל) נכחדו ונעלמו מהעולם ואילו התורה ועם ישראל חיים וקיימים עד היום? אילו היהדות הייתה כה תלושה כפי שאתה מתאר זאת, קשה להאמין שהייתה שורדת בהצלחה אלפי שנות קיום מלא תהפוכות, כפי שאכן קרה.

העגלה שלך