האמפתיה והיושר עומדים במבחן: קורונה, חיסונים וגני ילדים
דימוי: shutterstock

האמפתיה והיושר עומדים במבחן: קורונה, חיסונים וגני ילדים

תקרית מסכות שהתרחשה בגן ולדורף ודיוני החיסונים הבלתי נגמרים גרמו למירי מתתיה להבין משהו על המבחן הנוכחי שבו מעמיד אותנו נגיף הקורונה

אתמול נפגשתי עם מטופלת, שהילד שלה הולך לגן ולדורף. מה שהיא אמרה בפגישה היה עבורי "Mind Blowing", או בעברית: פתאום כל החתיכות של פאזל הקורונה נפלו למקומן, והפאזל הושלם!

אביא כאן חלק מן השיחה, לאחר שקיבלתי את הסכמתה של דלית (שם בדוי).

"סוף סוף, פתחו את הגן אחרי שהיינו בסגר. נתי הביא את איתי לגן, הגננת קיבלה אותו כשהיא עם מסיכה. נשיקה-חיבוק-וביי. כשנתי הגיע לאוטו, הוא ראה את המעיל של איתי על המושב, אז הוא חזר לגן עם המעיל, ומה הוא רואה דרך החלון? הגננת עם מסיכה על הסנטר! נתי ממש התעצבן, הגיע לדלת, נכנס ו-הופ! המסיכה שוב על הפרצוף של הגננת! מה, אתן עושות מאיתנו צחוק? אמרתן שתעבדו בתוך הגן עם מסיכות. עכשיו לא אוכלים, אז למה את בלי מסיכה? את מי את מרמה??? כשנתי סיפר לי את זה, התחלתי לבכות... הרגשתי שאני ממש מתרסקת. כאילו העולם נופל עלי".

אני קצת הופתעתי מעוצמת הרגשות שעלו, וניסיתי לברר למה היא לקחה את העניין כל כך ללב. הרי קשה לעבוד כל היום עם מסיכה.

"את זוכרת שאמרתי לך שהייתי 'ילדת מפתח' ומכיתה א' הייתי מגיעה לבית ריק? כשהגיע החורף והחשיך לפני שהורי חזרו מהעבודה, ממש פחדתי. בכיתי להורים שיחזרו יותר מוקדם, שלא ישאירו אותי לבד. הם ניסו לשכנע אותי שזה לא מפחיד, ושאראה טלוויזיה ואוכל חטיפים עד שהם יגיעו. אבל זה לא עבד ככה. ממש פחדתי ועשיתי להם סצנות. אז הם הבטיחו שיחזרו מוקדם, אבל אף פעם לא קיימו! ואת יודעת מה הרגשתי? שלא רואים אותי ואת הפחד שלי, ושמשקרים לי. אשכרה מסתכלים לי בעיניים ומרמים אותי. מאז יש לי אלרגיה לשקרים, ואני ממש לא מאמינה לאף אחד. בגלל זה הייתי עם איתי עד גיל שלוש בבית.

"ואז שמעתי על גן אנתרופוסופי מקסים. הגעתי לשם והרגשתי כאילו המקום מחבק אותי. מרגיע אותי. אמרתי: זה המקום בשביל איתיוש! ובאמת, הכול בסדר. הוא אוהב את הגננות ואני מביאה אותו לגן בביטחון. עכשיו, סיפור כזה, גננת שמרמה בנוגע למסכה – ממש גומר אותי. אגב, אני בעצמי לא בטוחה מה דעתי בנוגע לחיסונים. הגננות לא רוצות להתחסן? אין בעיה, אבל שיגידו את האמת! שיגידו: 'אנחנו נגד חיסונים ואנחנו לא עובדות עם מסיכה', ואז נחליט אם אנחנו משאירים את איתי בגן, או שהולכים למקום שבו כל הגננות מחוסנות. אבל ככה, במרמה, זה כמו ההורים שלי, שהיו מבטיחים ולא מקיימים. יותר מזה: החלטתי לשלוח את איתי לגן הזה כי האמנתי שהוא מקום בטוח עבורו. איך אני יכולה להמשיך לסמוך עליהן? שלשום איתיוש אמר לי שהגננת החזיקה אותו חזק והושיבה אותו לשולחן בצורה לא נעימה. אז אמרתי לו שבטח הגיע לו. אבל עכשיו אני גם חושבת: מה עוד אני לא יודעת על ההתנהלות בגן?"

להתפתח רוחנית ללא מחלה

הסיפור של דלית הבהיר לי את שני האתגרים הגדולים שמציבה בפנינו הקורונה: אתגר האמון ההדדי ואתגר האמפתיה. הקורונה מעמידה במבחן את האמון והאמפתיה בין בני משפחה, בין צעירים לזקנים, בין רופאים לחולים, בין מחוסנים לבלתי מחוסנים, בין אדם ומדינתו. המגיפה האמיתית היא חוסר האמון: אין לנו אמון בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות או במנהיגים שלנו.

אבל הבעיה היא, למעשה, עמוקה הרבה יותר: אנחנו, כאנושות, מעלנו באמון של העולם, באמון האדמה שהופקדה בידינו לעבדה ולשמרה. האופן שבו אנחנו מתנהגים כלפי כדור הארץ אינו מאפשר רווחה והתפתחות למיני הצמחים, בעלי החיים השונים וגם לאדם. אפילו הקרקע, האוויר, הקרחונים, והימים נהרסים משום שלא מילאנו את תפקידנו: לראות את הצרכים של העולם ולתת מענה מותאם. גם כאשר כדור הארץ משדר לנו את הסבל שלו, כמו דלית שבכתה להוריה שלא ילכו ויעזבו אותה בודדה בחושך, האחראים להרס מסרבים להיות ישרים ואמפתיים ולנסות לפתור את הבעיות בצורה הוגנת.

בכנס רפואי אנתרופוסופי שנערך לא מכבר, דובר על כך שבעבר תפקידן של מחלות החום היה לקדם את הילדים שחלו בהן. כיום, אנחנו אמורים לעשות עבודה רוחנית ולהתפתח גם ללא מחלות. לכן, אפשר להתחסן ולהמשיך בהתפתחות הרוחנית, למרות שכך האתגר גדול יותר. העבודה הרוחנית האמיתית של ימינו היא בהתגברות על האגואיזם ועל האינדיבידואליות הקשוחה, המרחיקה; ובמקום זאת, טיפוח אינדיבידואליזם חברתי, אמפתי, אשר רואה את האינדיבידואל האחר בעזרת עיני הלב.

יתכן שצריך להתחסן, ויתכן שלא. לכל אחד יש את התשובה הנכונה שלו. אבל, אם ישנם אנשים שחוששים ממוות מקורונה, אנחנו צריכים להקשיב לפחדם ולתת לו מענה. ואם איננו יכולים או מוכנים לעשות זאת, לפתוח נהיה ישרים. נגיד: "אנחנו לא מחוסנים, אבל גם לא מוכנים לשמור על מרחק ולעטות מסיכה".

אין לי ויכוח עם אף אחד. בהחלט יתכן שאין טעם בעטיית מסיכה, וברור שהדבר מזמן קושי רב לעובדים במערכת החינוך, כמו בכל המערכות שמעניקות שירותים לאזרח. אבל, אם מישהו מחפש אמפתיה ומענה לפחדיו, אז אנחנו, במיוחד במערכת החינוך, צריכים להיות שם עבורו ביושר ובאומץ. הרי מטרת חינוך ולדורף היא להעיק לילד את התחושה שהעולם הוא מקום טוב, יפה ואמיתי. הקורונה מאתגרת בדיוק במקומות האלו, ולפיכך גם מהווה הזדמנות.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

4 תגובות

  1. מירי מתתיה

    תודה לכל מי שהגיב! מבחינתי (אולי בגלל שאני פסיכותרפיסטית?) אני מתייחסת לרגש שהאדם מביע ולא לאמת האובייטיבית- אם בכלל יש כזאת. כלומר, אם מישהו מרגיש שהחיסון מציל אותו, אז אתייחס באמפתיה לתחושה שלו. אתייחס בהקשבה והבנה גם לגבי מי שחושש שהחיסון יזיק לו או לגבי מישהו שחושב שבכלל אין מגיפה. אמפתיה איננה הזדהות או הצדקה. אני יכולה לחשוב שהמטופל שלי טועה, אבל עדיין להרגיש את החווייה שלו או שלה. ברגע שאבין את האדם שמולי, אוכל לענות בכנות ולאפשר אמון ביננו.

  2. אילן דורון

    כתבה יפה מאד
    ומעלה נקודות חשובות מאד עבור כל מי שמסרב להתחסן
    מאידך. המדינה לא באמת נותנת אופציה ליושרה.
    מוטלים קנסות כבדים ולחצים כבדים על מי שמסרב להתחסן.
    כמו שיש עליהום תקשורתי על מתנגדי חיסון. זה מאד ברור ברוב העיתונות. אין דיווח אובייקטיבי כמעט. יש הטיות מאד חזקות.
    בנוסף לכך. הקורונה מעלה באנשים המון פחד. ואמירה ברורה שאומרת זה בסדר גם בלי להתחסן זוכה תעיתים לתגובות על גבול האלימות.
    מתוך כך לא ברור לי כמה המסרים האלו באמת רלוונויים.

    • מסכימה לתגובה, אי אפשר לייצר שיח על מסיכות וחיסונים שיהיה תלוש מטרור משרד הבריאות המופעל על כל אחת ואלד שמעזות לחשוב עצמאית. מפיטורים ועד משפחות מנדות.

      • אני קורא את התגובות לעיל (של של אילו ושל שירלי, למקרה שיתווספו עוד כמה) ומהרהר לעצמי – משיח שמתחיל עם אמפתיה וערבות הדדית כיצד הגענו לטיעוני "טרור משרד הבריאות" ו"עליהום תקשורתי"?
        מדוע לדעתכם.ן זה בסדר לא להתחסן, לא ללבוש מסכה, לא לשמור כללי מרחק (האחרון הרי בכל מקרה לא רלוונטי בגן, בקושי בבית ספר)?
        ואם לילד יש סבא או סבתא שאינם יכולים להתחסן או שהחיסון לא יעיל? או דוד.ה שמטופלים כנגד סרטן ומערכת החיסון שלהם מוחלשת? או קרובה בהריון? האם עדיין זכותה של הגננת לשקר? ומי שיפגע זבש"ו?
        כי זה בדיוק מה שאתם אומרים – ערבות הדדית עד שמפסיק להיות נוח לי

העגלה שלך