הסיבה האמתית להתמרמרות בעקבות פסילת הספר "גדר חיה" [איגרת 184]

פסילת הספר "גדר חיה" נגעה בעצב חשוף של אזרחים רבים הרואים איך מול עיניהם מתחזק צביונה הלאומי של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי. אך הבעיה האמיתית נעוצה בכך שמידי בוקר משרד החינוך מתחפש למורה ומתיימר לחנך את ילדינו.
טור דעה 

בשבוע החולף סערו הרוחות סביב פסילת הספר "גדר חיה" של הסופרת דורית רביניאן, מלימודי רשות בתוכנית הלימודים המורחבת בספרות. למי שלא היה בארץ – או לא קרא את אתר הארץ – להלן התקציר:

"גדר חיה", הרומן השלישי של הסופרת דורית רביניאן (עם עובד, 2014), מתאר מערכת יחסים רומנטית המתפתחת בניו-יורק בין מתרגמת ישראלית לצייר פלסטיני, אסיר בטחוני לשעבר. בגלל חשש מאבדן הזהות, מחליטים השניים להפרד והם חוזרים לארץ בנפרד.

בעקבות בקשות של מורים לספרות, המליצה ועדת המקצוע והאחראי על ספרות ברמת חמש יחידות (גופים מקצועיים לספרות, המייצגים את מורי המקצוע) להכליל את הספר בתוכנית הלימודים, כלומר לאפשר למורים במגמת ספרות ללמד את הספר לבגרות. המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, המוגדרת באתר משרד החינוך כ"זרוע לעיצוב המדיניות הפדגוגית של משרד החינוך" (כלומר, גוף שמתווך בין הדרג הפוליטי המתווה מדיניות לבין המורים והמנהלים שאמורים ליישם את המדיניות), החליטה באופן תקדימי לא לכבד את ההמלצה, בנימוק שמשרד החינוך אינו מעודד יחסים בין יהודים ללא-יהודים. שר החינוך, נפתלי בנט, גיבה את ההחלטה בנימוק אחר, לפיו חיילי צה"ל מוצגים בספר בצורה לא מכבדת. בעקבות ההחלטה קמה מחאה ציבורית נרחבת. עשרות סופרים ואנשי ספרות גינו את פסילת הספר, מורים קיימו שיעורי מחאה ועסקו עם תלמידיהם בשאלה "האם יש ספרות מסוכנת?", והציבור נהר בהמוניו לחנויות הספרים, רכש את הספר המדובר והביא את הוצאת עם עובד להכריז על הדפסה של מהדורה נוספת, מורחבת.

את הביקורת שנשמעה על פסילת הספר ניתן לסכם לכמה טענות: יש שאמרו שההחלטה היא גזענית, יש שמחו על כך שהופעלה צנזורה פוליטית, ויש שראו בה עוד מסמר בארון המדינה הדמוקרטית והליברלית שמייסדי המדינה רצו להקים. אך הבעיה המרכזית היא אחרת, והיא נוסחה היטב במכתב המחאה שהעבירו לשר החינוך ארבעת ראשי האוניברסיטאות הגדולות בישראל: "החתומים מטה מביעים את הסתייגותם הנחרצת מהתערבות אידיאולוגית ופוליטית בהחלטות ועדות מקצועיות הממליצות על טקסטים ספרותיים עבור בתי הספר התיכוניים" (הארץ, 4.1.16).

***

למי, ולאן, שייך החינוך? האם הוא שייך לפוליטיקה, או לתרבות? האם הוא באחריות  המדינה, ההורים, או אולי המחנכים עצמם?

בית הספר המודרניים שאנו מכירים ובהם למדנו, אלה עם הצלצול של המפעל והארכיטקטורה של בתי הכלא, נולדו כדי לגדל אזרח צייתן ומתפקד – פועל חרוץ, חייל מסור או פקיד ממושמע. המדינה רואה את חינוך הילדים כזכותה ורכושה, והיא משתמשת בו כמכשיר לאינדוקטרינציה פוליטית וחברתית. מצידו השני של המתרס, נמצאים ההורים. הם רוצים את הטוב ביותר לילדיהם, הם רוצים בית ספר נעים שבו הילדים ירגישו טוב ויזכו לחינוך המכין אותם לחיים בצורה הטובה ביותר האפשרית. מכיוון שבעיני רבים המדינה הוכיחה עצמה כבלתי-מתאימה לתפקיד, הם מתארגנים ומקימים לעצמם מוסדות חינוך אלטרנטיביים המשקפים את עולם הערכים שלהם. וכשזה קורה, המדינה רואה בהם איום ובמקרים רבים נאבקת בהם.

ובין המדינה להורים, קיימת ישות נוספת והיא החינוך עצמו. נציגי החינוך הם המחנכים, המורים. מה תפקידו של המחנך? ליצור עבור הילד את הסביבה הלימודית שבה הוא יוכל לפתח ולהביא לידי מימוש כמה שיותר מהפוטנציאל האנושי שעמו הוא בא לעולם. על המחנך לשים את הילד והתפתחותו בראש שמחתו, ומתוך ראיה נכוחה של צרכיו המשתנים מגיל לגיל ליצור עבורו את החינוך שיפרוס בפניו את דרכו האינדיבידואלית. וכדי שמחנך יוכל לפעול בצורה כזו, הדבר המרכזי שלו הוא זקוק הוא חופש פדגוגי.

לשאלה האם החינוך שייך לפוליטיקה או לתרבות, התשובה היא חד-משמעית – הוא שייך לתחום התרבות. ולשאלה באחריות מי הוא, התשובה היא שהאחריות היא משותפת, אבל יש לחלק את תחומי האחריות מחדש.

מתוך הסכמה על שלושה עקרונות יסוד, והם:

1. החינוך שייך לתחום התרבות ולא לפוליטיקה
2. להורים יש זכות יסוד לבחור את החינוך המתאים בעיניהם לילדיהם
3. תפקיד המדינה הוא להבטיח שיוויון בנגישות לחינוך

ניתן לפתח מערכת חינוכית שבה בתי ספר הם יוזמות חינוכיות משותפות, קהילות של אנשי חינוך והורים שחוברים יחדיו כדי ליצור מערכת חינוכית מתאימה לעולם הערכים שלהם. כמו שקורה היום ממילא בחינוך האלטרנטיבי. והמדינה? היא תקבע קריטריונים שיתנו מסגרת לפעילות אותן יוזמות/ קהילות חינוכיות, ותתקצב אותם בהתאם למספר התלמידים שיבחרו ללמוד בה. במערכת שכזו, הסמכות היחידה לפסיקה בסוגיה האם ללמד בכיתה ספר כזה או אחר הוא המורה עצמו, שמכיר את נפש תלמידיו ויודע מה יזין אותה בצורה הטובה ביותר. במערכת כזו, המדינה מחזירה את הכוח למי שהעניק לה אותו מלכתחילה – לאזרח עצמו, ואת החופש למי שזקוק לו יותר מכל כדי להצליח – למורה.

נועם שרון

---

בשולי האיגרת

ברוח הדברים הללו, קראו מה יש לחבר הכנסת לשעבר משה פייגלין לומר על "שיטת הוואצ'רים" שהוא מקדם.

---

אוהבים את האיגרת?

הזמינו חברים להרשם אליה! (שתפו את הקישור הזה)