שילוש חברתי והמציאות האקטואלית: ראשיתו של דיון

בדיון בנושא הרפורמה המשפטית, שנערך לפני כשבוע וחצי ביוזמת הוצאת אדם עולם עלו שתי דעות בולטות ומנוגדות שזכו כל אחת לתמיכה רחבה. האחת אמרה שבשם האנתרופוסופיה חשוב להביע עמדה בנושא הפוליטי שעל הפרק, שהרי אנחנו קהילת חיים, ואם אנחנו קהילת חיים כיצד יכול להיות שאין לנו ערכים משותפים, או שאנו חוששים לפעול מתוך ערכים אלה? הקול השני אמר שהפעולה הפוליטית יכולה להיות אישית, או קבוצתית, אבל אנתרופוסופיה היא לא דת עם חוקי עשה ואל-תעשה, ובכלל, מי שם מי מאתנו לדבר בשם הקהילה?

אני מסכים עם שתי הדעות ולא חושב שהן סותרות. קיימת נקודת מבט שמגשרת על שתיהן. שטיינר דיבר רבות על התפיסה החברתית שנובעת מתוך האנתרופוסופיה ואני לא רואה כיצד ניתן ללמוד אנתרופוסופיה ולהישאר אדיש לעניינים פוליטיים. מצד שני, ברור גם שאנשים שונים עם ערכים שונים יתבוננו על האנתרופוסופיה, ומתוך האנתרופוסופיה יתבוננו על המצב החברתי, ויגיעו לדיעות שונות, ואף סותרות.

אבל מגוון הדעות הזה הוא חלק מהעניין. זה נובע ישירות מתפיסת חירות הרוח. זה נובע ישירות מהתפיסה הגתאנית שרואה בחשיבה חוש שקולט את המשמעות, כשם שהעין קולטת את האור והאוזן את הצליל. החשיבה "רואה" את המציאות. לא רק החשיבה שלי, גם החשיבה של זה שחושב הפוך ממני. דעה אינה נובעת מהאנתרופוסופיה, אבל דרך ההתבוננות - כן. לפיכך אני מציע שחובה עלינו (וזו דעתי הערכית האישית) כקהילת חיים להתייחס לסוגיות פוליטיות, ועם זאת חובה עלינו לעשות זאת מתוך הקשבה, ולא מתוך השמעה. כלומר, העלאת דעות שונות ודיון משותף עליהן, ולא קביעת עמדה מייצגת חד צידית. כשם שאני מצפה ממי שלמד ביולוגיה לפתח ולהציע, אבל לא לכפות, חיסון לקורונה, כך אני מצפה ממי שלמד אנתרופוסופיה ושילוש חברתי לפתח ולהציע, אבל לא לכפות, מרפא למגפה החברתית שמשתוללת.

ריבוי הדעות הוא לב העניין

אני מציע כאן כאות פתיחה  - לא יותר מאשר את עמדתי האישית. אבל אני רוצה להציג כיצד דעה אישית זו נובעת מתוך האנתרופוסופיה (להבנתי), ומתוך הבנה שאני לא מלומד גדול בדרכו של שטיינר, ורוצה להזמין להגיב את כל מי שקורא את עמדתי. אבל אנסה לשמור על אובייקטיביות ועל התבוננות על הדרך, יותר מאשר המסקנה, ומזמין את מי שיגיב לצעוד גם בדרך זו. לא להתמקד בערכים, אלא להתמקד בהתבוננות על האדם והחברה ולמידה מתוך התבוננות זו.

דבר ראשון, כשם שהצגתי את ריבוי הדעות כנקודה מרכזית בשאלה האם עלינו להביע עמדה כקהילה, כך אני שם במרכז גם את ריבוי הדעות בשאלת הרפורמה או המהפכה המשפטית, ושכל אחד יבחר את המושג המתאים לו יותר. אחד ממושגי היסוד שאני מבין מהאנתרופוסופיה הוא המושג "אדם עולם" שמצביע על דינמיות בין האני הנמוך יותר, האגו, שמבדיל אותי מהאחר ומגדיר אותי כאינדיבידואל, לבין האני הגבוה שתופס את עצמי כאחד עם העולם. אני רואה בחברה את אותה דואליות. אמנם אין זה פוליטיקלי קורקט להתבטא במושגים של ימין ושמאל, אבל אני כן רואה הבחנה ברורה בין ימין לשמאל. ימין הוא אותו מרכיב זהותי שרואה את השבט שלי כנפרד מהשבט האחר, ושמאל הוא אותו מרכיב בזהות שרואה את כולנו כבני אדם שווים. אני מדבר על מהות, ולא על אינדיבידואלים. כאינדיבידואלים, גם השמאל מבדל את עצמו כשבט, וגם הימין רואה בשבטים האחרים בני אדם. כל אינדיבידואל הוא עולם ומלואו.

ההשחרה שכל צד עושה לצד השני, צביעת הערכים שלנו כצודקים והערכים שלהם כשגויים (ראו להמחשה) היא אשליה שנובעת מהאחיזה שהאגו אוחז בי - שיפוט חד צדדי שהתבוננות גתאנית אמורה לשחרר אותי ממנו. גם את הדבר הבא למדתי מהאנתרופוסופיה, אם כי אני לא זוכר מאיפה, שחד צדדיות היא מקור הרוע, והטוב נובע מהיכולת האנושית לאזן בין הקטבים. שטיינר מכוון אותנו להשתחרר מהתבוננות על המציאות במושגים של נכון ושגוי. אפול בלשוני ואומר שיהיה זה שגוי לראות את עצמי כצודק ואת האחר כטועה. 

במקום זאת אומר שטיינר, ואני מסכים איתו, מי שמתבונן בסיטואציות חברתיות בראיה מפוכחת רואה בהן חולי ובריאות. מחלה חברתית היא כל מקום שבו האינדיבידואל פועל שלא מתוך כישוריו החופשיים, כל מקום שבו האינדיבידואל מגשים את צרכיו שלא מתוך הדדיות כלפי צרכי האחר וכל מקום בו הסכמים חברתיים נעשים שלא מתוך שיוויון. יש גורם משותף לשלושת הדוגמאות האלה - כל מקום בו יש כפייה, שם מתפתחת מחלה חברתית.

קריאה למשילות מבוזרת

אני אישית נמנע מללכת להפגנות, על אף שאני מעריץ את אלה שהולכים על כך שהם מבטאים את ערכי בגאון. אני נמנע כיוון שמתוך חשיבה רציונלית אני לא מבין כיצד ההפגנות משרתות את המטרה. קודם כל, הפגנה נתפסת בעיני כפניה אל ההנהגה בדרישה שתשנה את דרכה. אין לי ציפייה מההנהגה הנוכחית לרפא את החברה, כך שאני לא רואה טעם לבוא אליה בדרישות. שנית, כשם שנפש האדם יוצרת בתוכה דימוי נגדי לקליטת החושים (1), כך נראה שנפש הקבוצה מאזנת את הקולות שעולים מתוכה. ככל שהשמאל מפגין יותר, כך מתלכד ומתגבש הימין אל מול הפגנות השמאל. מאז שהחלו ההפגנות נגד נתניהו בשנת 2011 הלך שלטונו והתחזק. יחד עם זאת אני מכיר בתפקידן החשוב של ההפגנות. כשם שהחום הוא סימפטום של מחלה בגוף האדם, כך ההפגנה היא ביטוי של כאב שהוא סימפטום של המחלה החברתית.

הפילוסופיה של החירות (2) לא מדברת על דמוקרטיה וזכויות חברתיות. היא מדברת על חירות פנימית. על היכולת שלי לפעול בהתאם לכישורים שלי ממקום חופשי מדעות קדומות, מתוך הבנת המניע לפעולה. אותי זה מוביל לתפיסה אנרכיסטית שרואה בכל מוסכמה חברתית של שלטון ריכוזי אילוץ חיצוני - מחסום שנועד לעזור לי להתפתח ולהתגבר עליו. אני חווה את חירות הרוח כקריאה למשילות מבוזרת, שאיפה לעולם שבו כל מוסכמה חברתית נובעת מהקשבה לכלל האינדיבידואלים ובניה משותפת של מרחב שבו נקודות המבט של כולם באות לידי ביטוי.

מנגנון אלטרנטיבי למינוי שופטים

אני לא כל כך יודע מה יש לומר מתוך האנתרופוסופיה ותפיסת השילוש החברתי על הסוגיה שעל הפרק - הזרוע השיפוטית. כלומר, אני יודע מה כתוב במקור:

"ניתוק התפקיד השיפוטי מהסמכות של המדינה הוא אחת התוצאות שבאמצעותן תצטרך התלת-איבריות של הגוף החברתי להוכיח את חיוניותה כמרכיב בתשתית חיי החברה האנושית. מתפקידה של המדינה יהיה לקבוע את החוקים הצריכים לשרור בין האנשים או קבוצות אנשים. אך פסיקות הדין עצמן חייבות לנבוע מהתארגנויות, הצומחות ממערכת חיי-הרוח. פסיקת צדק תהיה תלויה במידה מרובה בהיות השופט בעל הבנה וחוש לנסיבות האינדיבידואליות של העומד למשפט. לפי אלה קריטריונים ייבחרו השופטים? אפשר שהמינהל של מערכת חיי הרוח יבחר את השופטים מקבוצות שונות של אנשי-רוח, אשר יחזרו אחרי זמן מה, לאחר גמר תקופת השיפוט שלהם אל מקצועותיהם המקוריים. בגבולות מסוימים ניתנת אז לכל אדם האפשרות לבחור לעצמו לתקופה של חמש עד עשר שנים מבין השופטים הממונים את האישיות שאליה הוא רוחש אמון במידה כזאת שיהיה מוכן לקבל ממנה בפרק זמן זה כל הכרעה במקרה של משפט אזרחי או פלילי. במחוז מגוריו של כל אדם, יימצאו אז תמיד שופטים במספר מספיק, שֶיָקֵל על בחירה כזאת. התובע יפנה אז תמיד אל אותו שופט שאליו קשור הנתבע." (3)

אבל עוד חזון למועד. אני עוד לא מבין כיצד נראית אותה מערכת חיי הרוח ומה הוא המינהל שלה, כך שמוקדם מדי לקרוא למינוי שופטים על ידי אותו מינהל. מה כן אפשר לעשות? בספר "האספקט הפנימי של הבעייה החברתית" מתאר שטיינר את השילוש החברתי מנקודת המבט של הרוח. הוא מתאר את מרחב הרוח כמתנה שהאדם מביא עמו מהחיים של לפני הלידה. מרחב ההסדרים (החוק והמשפט) עוסק בהסדרת היחסים בין בני אדם בחיים שבין לידה ומוות. מרחב הכלכלה הוא המפגש של האדם עם הזולת, מפגש שדרכו מפתח האדם את רגש האחווה דרך המפגש עם האחר והגשמת צרכיו של האחר. זו העבודה אשר את פירותיה לוקח עמו האדם לחיים שאחרי המוות. זו היא איננה תמונה אוטופית של מציאות עתידית. זהו תיאור החברה של ימינו. כל אדם הוא אורקל של אמת, בין אם אנחנו מכירים בכך או לא. בחברה של ימינו כולנו תלויים אחד בשני להגשמת צרכינו, וחוק שאיננו בא להסדיר את גבולות המוסר מנקודת מבט שיוויונית הוא חוק שמביא עמו כפייה.

כל אינדיבידואל הוא אורקל של אמת

אנחנו כבר חיים בחברה שילושית. שילוש חברתי הוא חוק טבע שמתאר את הכוחות הפועלים בחברה, כשם שחוקי ניוטון הם חוקי טבע שמתארים את התנועה של גוף במרחב. ובכל זאת, שילוש חברתי מדבר על הרמוניה, על חברה בריאה. ישראל של 2023 רחוקה מלהיות בריאה. החברה הישראלית חולה וזה כואב לכולנו. איפה הפער? הפער נוצר מכך שהפעילות החברתית שלנו איננה מודעת לחוקי הטבע. כל אינדיבידואל הוא אורקל של אמת, אבל אנחנו לא מודעים לכך. כל אחד משוכנע שהוא רואה את האמת, והשני טועה. אנחנו תלויים אחד בשני להגשמת צרכינו, אבל איננו מודעים לכך. במקום לפעול אחד למען השני, אנחנו פועלים אחד נגד השני. לחוק ולמשפט יש את היכולת להסדיר את גבולות המוסר לפעילות החברתית, אבל אנחנו מתעקשים להשתמש בחוק לכפות את ערכינו על האחר. לא רק המחוקק שיושב בכנסת. גם אנחנו ביקשנו בשבוע שעבר להסדיר בהסכמה שנביע עמדה כקהילה אנתרופוסופית, או להסדיר בהסכמה שנמנע מלהביע עמדה כקהילה אנתרופוסופית.

לאן כל זה מוביל? אני יודע שמי שכבר חדור רוחות מלחמה לא יקבל את דעתי. הוא יאמר שנגמר הזמן לדבר, שהצד השני ממילא אינו מקשיב, ושאם לא נקום עכשיו להילחם, הבית ישרף והכל ילך לאיבוד. וחוץ מזה, דיבורים תיאורטיים על חברה אוטופית מדברים על העתיד הרחוק, ולא על מחר בבוקר. אולי. אני לא נביא. אבל עדיין אני לא חושב שזה יעזור. אם נילחם בצד השני, רק נחריף את המלחמה. אם נחריף את המלחמה, רק נזרז את האובדן. החברה שלנו חולה ומי שרואה את זה לא יכול להתעלם מחובתו המוסרית לפעול לריפוי הפצע. אולי זה יקח זמן, אולי יותר מדי זמן, אבל אין דרך קצרה יותר להגיע לשם.

לקחת אחריות על השאלות שמעסיקות את החברה הישראלית

איך מרפאים את הפצע? יש שרואים באנתרופוסופיה דרך להתפתחות אישית, ביני לבין עצמי. אבל תפיסת השילוש החברתי קוראת ליותר מזה. היא קוראת להתפתחות חברתית דרך המפגש עם האחר. יש צורך בקהילה לשם כך. בתוך הקהילה אפשר לתרגל את הכוחות השונים שפועלים בחברה. ללמוד לקבל את האחר, גם ובמיוחד כשתפיסת חייו שונה משלי. ללמוד לעבוד עם האחר, והמפתח לכך הוא מרחב הצרכים, או מרחב הכלכלה, אבל לא רק כלכלה חומרית. אני פועל כדי להגשים את צרכיו של האחר ונשען עליו להגשמת צרכי. שלישית, עלינו לפתח תודעה חברתית ולהעלות למישור המודע את מרחב ההסדרים וההסכמות החברתיות, מרחב שנועד להסדיר את גבולות המוסר בינינו, ולא להנציח את ערכינו. אפשר לעשות את כל זה בקהילות קטנות, קהילות שישאו בתוכן את כל המרחב החברתי הישראלי, על כלל צדדיו. קהילות שיפעלו באופן פעיל ומודע להסדיר יחסים פוליטיים, ולהתנסות בהם בתוך הקהילה, כחממה לתפיסות פוליטיות חדשות שיחלחלו בהמשך מהקהילה הקטנה אל החברה הישראלית בכללותה. על קהילה שכזו לקחת אחריות, ולא להתחמק, מהשאלות שמעסיקות את החברה הישראלית: יהדות מול דמוקרטיה. שתי מדינות לשני עמים מול מדינה אחת מהירדן לים. מדינת כל תושביה מול מדינת הלכה. לא לברוח מהקונפליקט. לא להתבצר בעמדה אחת "גבוהה" תוך ביטול הצד השני, אלא לשאת בתוכנו את הקונפליקט ולפעול, גם במישור הרוחי של יוזמה אישית, גם במישור הכלכלי של מענה צרכים הדדי וגם במישור החוקי משפטי לגיבוש אמנות חברתיות חדשות שיתנו מענה לפער בין הצדדים.

לסיום, אתן לשטיינר לסכם במילים שלו: "יש היום צורך בוער להתקרב למה שהוא אנושי באמת. העמדות הפולמוסיות של מחנות יריבים עשו מספיק. הגיע הזמן שאדם יראה שלא ניתן לבטל את הנזק באמצעות מחנות יריבים חדשים, אלא רק על ידי התבוננות במה שההיסטוריה עצמה דורשת ברגע הנוכחי של התפתחות האנושות. קל לראות עוולות ולדרוש תוכניות לביטולן, אבל מה שצריך הוא לחדור לשורשי החיים החברתיים. על ידי ריפוי שורשים אלה, פריחה ופירות בריאים יבואו אף הם." (4)

כאמור, זו רק דעתי האישית. אשמח לשמוע דעות נוספות שמאירות על האנתרופוסופיה ותפיסת השילוש החברתי בהקשר של הקרע החברתי במדינת ישראל של 2023. אשמח עוד יותר לשותפים שרוצים לצעוד יחד בדרך שמוצעת כאן.

הערות שולים

1. כאשר אני מתבונן ארוכות בצבע אדום, ואז מסיט את מבטי לקיר לבן אני רואה צבע ירוק.
2. הפילוסופיה של החירות, רודולף שטיינר, הוצאת ניצת השחר, 1994.
3. עיקרי הבעיה החברתית ופיתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי, רודולף שטיינר, GA23, יצא לאור ב-1992 בהוצאת מיכאל.
4. ההתחדשות של האורגניזם החברתי, רודולף שטיינר, GA24, שורשי החיים החברתיים, תרגם עמרי אלעד, 2023.