הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
הלל נאמן נולד בווינה בשנת 1929 בשם הלמוט פריש. עלה ארצה ב-1936, והתחנך בכפר הנוער שפיה. ב-1946 התגייס לפלמ“ח, ואחרי מלחמת העצמאות היה ממקימי קבוץ ”צרעה“. למד משחק בבי“ס הפרטי בהנהלת מניה ארנון, היחידי שהיה קיים בישראל בשנות ה-50, וכן אצל פיטר פריי והיי קיילוס. החל את דרכו כשחקן צעיר בתיאטרון ”האהל“ ו“הקאמרי“ בשנות החמישים. בשנת 1960 עבר לתיאטרון חיפה. ב-1965 הקים יחד עם שחקנים נוספים את תיאטרון ”בימת השחקנים“, וב-1968 הקים באופן עצמאי את ”התיאטרון הפתוח“. במשך כל שנות פעילותו התמסר נאמן לטיפוח מחזאים ושחקנים צעירים. בשנת 1969 היה נאמן הראשון שהעלה מחזות מאת הלל מיטלפונקט, חנוך לווין, אליהו שרייבר (חתולי), י. אלירז ועוד. בהמלצתו של נאמן החל לווין לביים את מחזותיו בעצמו. בשנת 1972, לאחר סגירת התיאטרון הפתוח, הצטרף לקאמרי, ושימש בו כבמאי הבית וחבר הוועדה האמנותית. בשנת 1976 פרש מהתיאטרון והחל לעבוד כבמאי עצמאי. ב-1990 הקים נאמן את ”האכסניה ללימודי תיאטרון“, המעניקה הוראה אינדיבידואלית ברוח האנתרופוסופיה לתלמידי משחק שחקנים, זמרים וכותבי מחזות. בשנתיים האחרונות שהה בביתו בצל מחלתו, מוקף במשפחה וחברים.
בראיון לאדם עולם, שנערך בשנת 2009, מספר נאמן כיצד הכיר את האנתרופוסופיה: "בשנות ה-80 נתקלתי ”במקרה“ במודעה שהזמינה להרצאה של ישעיהו בן אהרון בנושא ”דת, פוליטיקה ואמנות“, אמרתי לאשתי שברצוני ללכת. הוא דיבר ודיבר, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. כשחזרתי הביתה שאלה אותי אשתי, ”ובכן, על מה הוא דיבר?“ עניתי: ”לא הבנתי כלום, אבל זה נכון“. כך התחלתי לקרוא ולעקוב אחרי הרצאותיו ברחבי הארץ. הקמנו קבוצת לימוד בבית שלנו ברחוב ק.ק.ל. בשכונת בורוכוב שבגבעתיים." את המפגש עם האנתרופוסופיה מתאר הלל כדבר היצירתי ביותר שקרה לו בחייו. "כל הגישה שלי לחיים, ובכלל זה לתיאטרון, השתנתה מאז שהכרתי את האנתרופוסופיה. נפתח לפני עולם שלא הכרתי. המפגש הכניס לחיי את אי-הידיעה, השמה דגש על החיפוש. החיפוש הפך להיות הדבר החשוב ביותר. רעיון זה שינה את הדרך שבה עבדתי עם השחקנים: כבר לא הפוסק היחידי אלא ביחד, בשיתוף. היום העבודה הנכונה ביותר היא עבודה קבוצתית."
הלל נאמן ומעיין הלפרין, בנם של ירדן בר-כוכבא וטל הלפרין ז"ל
אחת מתלמידותיו הבולטות של נאמן היא השחקנית ירדן בר-כוכבא, שספדה לו בדף הפייסבוק שלה. "הגעתי אליו כשהייתי בת 21. כל החברים שלי הלכו ללמוד בבתי ספר למשחק. החוק הלא כתוב אמר שזה מה שצריך לעשות אם אתה רוצה לעבוד בתאטרון. אבל אני לא רציתי ללכת לבית ספר למשחק. אני לא אוהבת מסגרות ומסגרות לא אוהבות אותי. ולא ידעתי מה לעשות. ואז מישהו נתן לי את המספר של הלל ואמר ״הוא מלמד משחק באופן פרטי. דברי איתו, הוא קצת משוגע, הוא יתאים לך״. המשוגע הזה התברר כאיש הכי שפוי, טוב לב, רחב אופקים, מכיל ומלמד שהכרתי. אני חייבת לו את הכשרתי המקצועית. את ראיית העולם ששמה את השחקן במרכז. ועוד יותר מזה - את האדם שבו.
"במשך שנים ארוכות, אחת לשבוע, הייתי מגיעה לבית שלו לשיעור משחק פרטי. זה היה הרבה הרבה יותר משיעור משחק. דיברנו על החיים. על המוות. על העולם. הלל היה אנתרופוסוף. הוא הציג לי תמונת עולם שיש בה רוח אבל חופשית. הצטרפתי לקבוצת לימוד אנתרופוסופית שנערכה בביתו. לימוד ששינה את חיי. אז עוד לא ידעתי את זה. אבל אלה היו כלים קריטיים להתמודדות עם אתגרים שהעתיד צפן לי. לימים, יצאו מהקבוצה הזו אמנים, מורים ומחנכים שהפכו לעמודי תווך בחינוך ובאמנות בארץ.
"אחרי שלוש שנים של לימודי משחק העלנו את הצגת היחיד ״הגר״. הוא ביים, אני שיחקתי, שנינו ערכנו את הטקסט הנהדר של א.ב.יהושע. ההצגה זכתה בתאטרונטו. כרטיס הכניסה שלי לעולם הבמה הושג בדרך שהלל לימד בה - לעזאזל החוקים. אני מקשיב ללב."
בשנים האחרונות עבד נאמן על מחזה חדש, המבוסס על סיפור חייו. המחזה נקרא ״הצדף״. הסיבה לכך, כותבת בר-כןכבא, היא שבעקבות ניתוח להוצאת גידול ממאיר מראשו והקרנות שעבר, הוא איבד תחושה באוזן אחת ושמע בה כל הזמן רעש של ים. המחזה יעלה בעשירי לאפריל בתאטרון המלה בהרדוף.
"יום אחד כשנפגשנו הוא אמר לי בעיניים מאירות – 'את יודעת מה קורה לצדפה שנפצעת? הפצע בתוכה הופך לפנינה!'." מסיימת ירדן את דבריה. "זה סיפור החיים שלך, הלל. אתה הפכת את הפצע לפנינה. וזהרת לאנשים סביבך כמו אוצר אמיתי. יהי זכרך ברוך."
