בין סליחה לחמלה: מחשבות על הסליחה בימים חסרי רחמים

באוקטובר 2016 בחרנו להפיק לקראת חגי תשרי את גיליון "סליחות" של אדם עולם. במרכזו של הגיליון העמדנו את אחד הרעיונות המשותפים לתרבות היהודית ולאנתרופוסופיה זה - רעיון הסליחה והמחילה. בגיליון ההוא הקדשתי מאמר ארוך לתפיסת הסליחה והמחילה במרחב הציבורי בישראל – עסקתי בו בשאלות מי בישראל מבקש סליחה, מתי וממי, וגם כיצד הסליחה מתקבלת, אם בכלל. כמו-כן שאלתי מה ההבדל (כפי שבא לידי ביטוי בשיח הציבורי בארץ) בין סליחה, מחילה, חרטה, כפרה והתנצלות. דגש מיוחד שמתי אז על קמפיין הבחירות של מפלגת הבית היהודי שכותרתו "לא מתנצלים". אותו קמפיין הובל על ידי נפתלי בנט, שלימים הפך לשר החינוך של מדינת ישראל.

שנתיים חלפו מאז. אני ממשיך לעקוב אחרי ביטויים של סליחה בשיח הציבורי בישראל, ושואל את עצמי גם בראשית השנה – מה נשתנה?

נדמה לי כי אחת התשובות נעוצה דווקא ברעיון שעלה בגיליון "70 לישראל" שהפקנו לאחרונה. בבסיס הגיליון ההוא עמדה ההבנה כי לאחר 70 שנות מדינה – מדינת ישראל שונה לחלוטין ביחס למה שהייתה ביום הקמתה. עולם הערכים שלה השתנה, וכוחות חדשים עיצבו ועדיין מעצבים את זהותה. היא למעשה נולדת כיום מחדש. בעיני זהו תהליך חשוב ובלתי נמנע.

עתות של שינויים עמוקים שכאלה הם בהכרח רגעים של פגיעה. אין שינוי שאינו פוגע באחרים – בעיקר באנשי "הסדר הישן". השינויים יכולים להיות אמפתיים – כאלה שמביאים בחשבון את הנפגעים הפוטנציאלים, להרגיע אותם, לצמצם את הפגיעה בהם, ואף להפוך אותם לשותפים לשינוי; לעומתם יש שינויים דורסניים שלא רק שאינם מעוניינים לראות את טובת הכלל, אלא פוגעים במתכוון ביחידים ובקבוצות.

לצערי, אני מרגיש שגוון השינוי של ישראל בשנים האחרונות הוא מהסוג השני: רבים משליחי הציבור שלנו פוגעים באחרים בכוונה תחילה – במילים ובמעשים – ומעודדים פגיעה באחרים. ביטוי חריף לכך ניתן לראות בשתיקתם הרועמת של ראש הממשלה, שר החינוך, שרת המשפטים והשר לבטחון הפנים לנוכח הלינץ' בשלושה אזרחים ערבים על חוף ימה של קריית חיים. שתיקה שיש בה הסכמה ואף עידוד למעשים כאלה בעתיד.

השינויים שעוברת ישראל הם גדולים וכנראה בלתי נמנעים. אך לכל שינוי יש מוצאי שינוי, ונדמה כי סוגיית היחסים בתוך הקבוצות שמרכיבות את ישראל ב"יום שאחרי" השינויים הגדולים כלל אינה נדונה. עובדות מהותיות נקבעות ללא דיון ציבורי, ובוודאי שללא שיח עם הנפגעים – בכוח או בפועל. כך קרה, למשל, בסוגיית חוק הלאום שהוציא מכלל הישראליות יותר מ-20% מהאזרחים החיים עמנו.

לחמול על הפוגעים

ייתכן והתעמעמות תפיסות הסליחה בחברה הישראלית – זו הטהורה והכנה – קשורה גם ללכתם מן העולם של אחרוני ניצולי השואה. סיפורי הזוועה שלהם נשמעים פחות ופחות, ועמם התקווה הנכזבת מלכתחילה שמי מן הפוגעים בהם – מבין הנאצים ועוזריהם ימ"ש – יתנצל בפניהם על הסבל הנורא שעברו בחייהם. כל עוד חיו בינינו ניצולי שואה, כל פגיעה שפגענו באחרים הועמדה בצל פגיעתם שלהם. ואולי היו הם בחייהם מצבת אזהרה מפני פגיעה אדם אחר – פגיעה קטנה כגדולה. היעלמם האיטי מבין החיים אולי מקהה את חושינו עוד יותר מבעבר.

ומה לסליחה ולחינוך? כיצד אנו יכולים – כהורים וכמורים – לחנך שלא לפגוע בזולתנו? ואם פגענו, כיצד נלמדם לעבור תהליך עמוק של הכרה בפגיעה ובקשת סליחה – כאשר השלטון שאנו כחברה בחרנו פועל בצורה הפוכה? זהו דיסוננס שעלינו להביט בו בעיניים פקוחות. חשוב שנדבר עליו עם ילדינו הבוגרים, ושנהפוך את מקרי הפגיעה השונים למקרים שמהם עלינו ללמוד, ולכאלה שניתן ללמוד מהם מצוות "אל תעשה".

כל כמה שהדבר קשה, עלינו לנסות להתבונן דווקא באנשים הפוגעים בסוג של חמלה. לשאול את עצמנו כיצד הגיעו למצב של פגיעה באחרים? איך נראתה ילדותם? האם היו ילדים אהובים על הוריהם? האם סבלו מטראומה? האם חיבקו אותם מספיק? האם נאמרה להם מילה טובה? וכיצד הפכו מילדים תמימים לבוגרים פוגעים?

ביני לביני אני שב ומהרהר: האם יש תקופות שבהן חברה אנושית אמפתית יותר, חומלת, פוגעת פחות ונכונה להכיר בחולשותיה, לעומת תקופות אחרות – בהן היא קהת חושים ופוגעת? נדמה לי שכן. הדבר נכון גם לגבי חברות אנושיות גדולות, וגם ברמה האישית – בנפשי שלי.

כאדם בוגר אני מתקשה מאד להזדהות עם בוגרים אחרים שפוגעים או בכאלה שאינם מתאמצים ומבקשים את הסליחה. ועם זאת – אני מצליח, בתקופות מסוימות, לחמול על אותו הילד שלא זכה לאהבה שאינה תלויה בדבר, ילד אשר לימים הפך לבכיר משחית ומושחת.

גם ברעיון זה אינני מצליח לאחוז תמיד. הוא חומק ממני לא פעם, ועלי להתאמץ להשיבו לתודעתי. לעתים אני מלא בזעם על אנשי השלטון שאינם רואים את זולתם, ופוגעים בהם ללא הרף, ולעתים אני מוצא מעט מהחמלה.

וברגעים הנדירים הללו של אמפתיה ויכולת הכלה, אם אני מוצא את עצמי בחברת ילדים או נערים, אני מרגיש שאולי משהו מכך דבק גם בהם והופך אותם אט אט לבוגרים שעם הזמן יוכלו לקחת אחריות על מעשיהם: לסור מרע ולעשות טוב. ובמידה ופוגעים במישהו – להכיר בכך ולקחת אחריות על הדברים.

 

שנה טובה וחומלת.

בתמונה: מתוך תמונת השער של גליון 'סליחות' (ספט'-אוק' 2016). הפסל "פיוס" (Reconciliation) של הפסלת Josefina de Vasconcellos בקתדרלה של קובנטרי, לציון 50 שנה לסיום מלה"ע ה- II. פסלים זהים הוצבו בגרמניה, אירלנד ויפן. צלם: Jim Linwood, מתוך אתר ויקידמדיה