רישומי מחאה

האדם רואה

בעין שהעולם יצר,

ואשר הוא רואה קושר אותו

אל שמחת העולם וכאב העולם,

קושר אותו אל כל המתהווה כאן,

אך לא פחות מכך

קושר אותו אל כל אשר קורס כאן

אל ממלכת האופל של התהום

מתוך מנטרה שכתב שטיינר לאחר הפוטש בבית הבירה של היטלר 1923 (למנטרה המלאה).

כבר בשלב זה, שנים לפני הזוועות שעוללו הנאצים הבין שטיינר שימים בהן יזרמו נהרות דמים לפנינו.

כך הבנתי גם אני ב-29.12 יום השבעת הממשלה

יום שבת שביעי באוקטובר 2023

הבוקר החלטתי לא לצאת להליכת בוקר עם הגר והכלבה. נשארתי בבית לארגן ציוד לשבוע עבודה המתוכנן לתחילת השבוע הבא.

בשעה שבע ורבע שיר, אחראית הטיולים, מתקשרת אלי: "דודו תפתח את הרדיו, צריך לראות מה עושים עם הטיולים". כשהגר חוזרת מההליכה, אנחנו כבר ביטלנו את כל הטיולים.

נצמד לרדיו ולפלאפון, שם מעלה איציק וילוגה מהצוות שלי בסיירת סרטונים של מחבלים המתקרבים לקיבוצו מפלסים כשהוא עומד בדלת עם בנו, אוחזים אקדח וממתינים למחבלים.

מישל, ידיד יקר, שמדירת בנו גיא ציירתי את סדרת ציורי תל אביב, מודיע שגיא בנו נעלם. מאוחר יותר מסתבר שעוד בן של חבר לצוות בין החטופים.

לבני איתמר, ששרת בסיירת גולני, מתחילים להגיע בשורות איוב, וכך גם לשאר ילדי. זה הגיל הנושא בעוצמת הפגיעה העזה מכולן.

נחשולי ענק של בשורות אימה וכאב שוטפות את החוף הישראלי, ואותי באופן אישי.

את המאמר שסיימתי לכתוב ושלחתי לחברים רק אתמול שכחתי לחלוטין עד שענת גנאור מנאות סמדר מסמסת לי ושואלת "איך ידעת"???

"ידעתי מה"? עניתי, ואז נזכרתי במאמר מאתמול שנראה כל כך רחוק עכשיו.

עוצמת הזוועה משתקת, המחאה הצמיחה בתוכה את אותן איכויות ריפוי, שיתוף פעולה ומעשה שמאפשרות לי לתפקד בימים שיבואו, המחאה יודעת לעשות, יודעת לחשוב, יודעת להרגיש. המחאה שצמחה כאילו כנגד ההפיכה המשטרית, מסתמנת יותר כמו הפלמ"ח, כוח יסודי אנושי ומוסרי שמתוכו אולי נוכל להצמיח מדינה שקרסה, מחדש.

אלו ימים הרי גורל, דורות על דורות ידברו בהם, 'נתיב הדמים' הישראלי פתח את שערי הגיהנום בפנינו, עמוק ורחב מכל שחשבתי, לא נותר בי כמעט "אמרתי לכם". נותר בכי, תפילה חרישית ורצון מעשה.

ועכשיו למאמר, שאת כתיבתו סיימתי בשישי לאוקטובר, 50 שנים למלחמת יום כיפור.

הקדמה והסבר

המסה שלפניכם כשמה כן היא, התרשמויות. התרשמויות החובקות אירועים, רגשות, תובנות, הבזקי הארות רוחניות, אך עדיין מלמעלה עד למטה מדובר בהתרשמויות שאינן עולות ומתמצקות למדרגת טיעון. אין במאמר עמדה מוצקה ומלומדת על המהפכה או המחאה, מוקדם עדיין לפרספקטיבות ממשיות על אירוע שבהתהוות.

אירועי השנה האחרונה רווי משמעויות ביוגרפיות: 49 שנים – לקראת יובל החמישים ליום כיפור, 56 שנים לששת הימים, 28 שנים לרצח רבין, 14 שנים לעלייתו השנייה של נתניהו, 21 שנה לקרב בג'נין (במסגרת מבצע חומת מגן). זהו 'נתיב הדמים' של ישראל, וברור שהוא מוביל ומרמז שאנחנו בפתחו של נתיב דמים נורא. יש כאן קרקע  למחקר ולחשיבה אנתרופוסופית מעמיקה, אך רבים מהאנתרופוסופים בישראל  הלכו לישון בחיק 'העידן החדש'. "תעירו אותנו כשהסדר ישוב לכנו, או כשיסתיים הריטריט".

הדחיפות הפנימית שלי הייתה שונה, הבנתי שבקרוב 'נתיב הדמים' הישראלי יפתח את שעריו בפנינו, בכל מקום ובכל הזדמנות ניסיתי לעורר, אבל הקשב היה חלש, ברובו נפל לתוך המובן מאליו המיושן של "שמאל ימין", "ריבוי נקודות מבט" "אמפתיה המחולקת שווה לכל". למרות שאבחנות ביוגרפיות ואחרות הצביעו לכיוון אסון, הפעולה והחשיבה האנתרופוסופית סביב המחאה היו רדומות.

המפגש עם מה שקרוי באנתרופוסופיה 'שומר הסף הקטן' כמעט צועק את עצמו. עבור אזרחי המדינה זהו כל הלא פתור שהישראליות יצרה במרחב: הכיבוש, יחסי ערבים-יהודים, חילונים-דתיים, הפרדת דת ומדינה, חינוך, מוסריות, חוסר שוויון עמוק, חוסר משמעות, אלימות, התמכרויות. כל מה שטיפלנו בו ביד גסה 'מופיע', ובגדול, מאז השבעת הממשלה. לאנתרופוסופיה יש עולם מושגים שיכול היה לעזור לארגן את הדברים לפחות תודעתית, יכולנו לעזור  במשהו במסע הארוך לריפוי, להסדרת גורלות, חשיבה ומאבק משותף – אך בחרנו להתכנס בעצמנו, מבוהלים, דוחים את העולם, לעיתים בבוז יהיר, לרוב סתם מחוסר עניין.

כדי לא להפריע לרצף הקריאה צרפתי בסוף המאמר נספח מושגים. אין בכוונת נספח זה להבהיר  את המושגים לעומקם, זו מעין תיבת תהודה המבהירה אפיונים ומושגים שיכולים לעזור בקריאה.

א. רשמים מהרחובות: התחלה

ערב השנה החדשה, שבת 31 לדצמבר 2022, מסיבה בביתם של חברים.

המוזמנים בעיקר מדענים בכירים, חברים ומכרים.

מוסיקה ואוכל נהדרים, אווירה שמחה... ומודאגת. הממשלה הושבעה. המארח, איש בתפקיד בכיר בצמרת המדע, מיואש ואבל מהרכב הממשלה ומהצפוי לנו.

דעתי שונה מדעתם של האבלים ואני מבטא אותה בכמה שיחות צדדיות. סוף סוף "יופיע" אותו רוע שמוחבא בשטחים הכבושים, השחיתות, הכוחנות, ובאזורי מסתור אחרים ואתו יעלו ויבואו לפנינו שלל השדים שחבויים במרתפה של הציונות.

נבוכה בפינת החדר עומדת שקמה ברסלר, "מדענית מובילה", מציג אותה המארח בפניי. על אף שלל המדענים ידועי השם, נוכחותה השקטה והיפה בולטת. שקמה מקדימה לצאת מהאירוע, על אף החרישיות גם עזיבתה את הבית בולטת.

ערב רביעי 4 לינואר 2023. יריב לוין מציג את תוכנית ההפיכה המשטרית. בבוקר למחרת אני נזכר במלחמת יום כיפור. 49 שנה, אנחנו בעיצומה של שנת היובל למלחמה. הגר (אשתי) ואני מבלים את השבת אצל נעמיקו בתל אביב. בערב הפגנה ראשונה, צועדים מכיכר הבימה לרחבת מוזיאון ישראל. אני מחנה את הרכב בחניון לונדון מיניסטור והולך לכיכר הבימה. להפתעתי זרם גדול של אנשים עושים דרכם לכיכר, ואחרים כבר בדרכם לרחבת המוזיאון.

בבוקר למחרת בביה"ס מסתבר שגם שיר, מורה בביה"ס, הייתה בהפגנה. "בורגנים אשכנזים מבוגרים", היא טוענת. "הפעם את תראי מה בורגנים אשכנזים מבוגרים יכולים לחולל" אני עונה לה, וזה הופך לבדיחה בינינו ככל שהתעצמה המחאה. הרגשתי שהענק הליברלי המפונק הנוטה מטבעו לנמנם יאלץ גם מבלי רצונו להתעורר ובקרוב מאוד.

הגר ואני  עולים על האוטובוס ברמת ישי, בהסעה לתל אביב. גשום מאוד. האוטובוס חונה הרחק מכיכר הבימה, ואנחנו צועדים בגשם תחת מטריות. הנעליים החדשות שלי נהדרות. קניתי אותן בחנות הטיולים קולומביה.

ים אדם הנרגש מכמותו שלו נוהר לרחבת הבימה. עם המטריות הצפיפות נוראה, מפחידה לפרקים, ודווקא בצפיפות הזו אני חווה לראשונה את האיפוק ואת אינטליגנציית ההמון המיוחדת המופיעה לפרקים במחאה.

אין שום יכולת לשלוט בכמות העצומה של אנשים עם מטריות פתוחות בכיכר וברחובות הסמוכים, ובכל זאת הסדר נשמר וגילויי אחווה ונדיבות מונעים מהדוחק להפוך למסוכן. קלסטרופוב כמוני סיים את ההפגנה בהרגשת תודה מתפעלת.

נוסע עם זהר אחי ונוהר בנו לקפלן, הפגנת קפלן הראשונה יש לומר היום. הנסיעה מאפשרת לנו לשוחח בנעימים ולהתקרב. ככלל הנסיעות להפגנות הרחיבו, העמיקו והזרימו את יחסינו החברתיים, לעיתים לכיוונים מפתיעים. חידוש מעגלים חברתיים מרמז על אפשרויות חדשות. משהו ברקמה האנושית מתחיל לנוע אל העתיד.

במרחב ההפגנה מתחילות להופיע קבוצות המחאה השונות: רופאים, אנשי חינוך, אחים לנשק והשפחות האדומות, שצועדות מכונסות, מכוסות בגלימה אדומה, מפגן ויזואלי מרשים ומצמרר. את ההפגנה מובילים אנשי ההייטק ואני פוגש את אורנה, בת דודה של הגר. יש הלם ועצב ונאומו של גרוסמן נותן לו קול.

קבוצות הווטסאפ של הארגונים השונים  הולכות וצוברות תאוצה: אני מהסס אם להצטרף. תמיד חששתי מזיהוי, מחולצות עם כיתוב, משלטים בהפגנות, ומהפגנות בכלל. קבוצות ווטסאפ שמאחוריהן "אידיאולוגיה" מסוימת הילכו עלי אימים.

מתחיל בהיסוס ובקרוב, מצטרף לקבוצה של יוצאי סיירת צנחנים. כשאני רואה בקבוצת הואטסאפ את גדעון, דוקטור למתמטיקה ובעברו סגן מפקד היחידה, אני מתמלא ביטחון, שמחליף את ההיסוס המאפיין אותי. אני מצטרף גם לואטסאפ של 'אחים לנשק', זיהוי מובן מאליו ובכל זאת לא פשוט בעבורי.
את קבוצת "מחאת העם חיפה" מובילה רותם; קבוצת "יאללה תקווה" של רן הר נבו, טייס ויזם הייטק שמייצר סרטונים קצרים, קליפיים ומלאי חכמה; עמי דרור, איש נבון ואופטימי וגם עוזי ביטון, קצין יוצא סיירת מטכ"ל שמנהל מרדף ארוך שנים אחרי נתניהו.

המון קבוצות! למה בעצם? הרי פעמים רבות ישנם כפלי הודעות, וכתבות טובות עוברות ממילא במהירות מקבוצה לקבוצה. זהו מפגן ממכר ומרהיב של תודעת רשת הנפרש דרך קבוצות הווטסאפ. גלים עולים ויורדים של מחשבות, רגשות ופעולות אנוש נפרשות במהירות ומגיעות להיכן שניתן לעשות בהן דבר מה.

תנועה זריזה לתמיכה בעצורים, להקפצות למפגשים, לחסימות ולקבוצות סודיות לפעולות ממוקדות. מוקדי ההפגנות הקבועות שונים מאוד באופיים. במהלך החודשים הייתי בעיקר בחיפה אך גם בקפלן, בטבעון, בצומת נהלל ובקריון.

הגוונים השונים מרתקים אותי. הם נגזרים מאנשי ההפגנה, מהמנחות והמנחים המובילים, מהנאומים ומאירועי השבוע. המיוחדות והגיוון יוצרים התכוננות פנימית, דריכות מתעניינת: "מה יהיה הפעם", איזה גוון ואופי תלבש ההפגנה היום? מי תדבר? מי יוביל ויכתיב את הטון. מארגני ההפגנות ערים לאיכויות השונות ועם הזמן נפרשת תמונה מגוונת וייחודית של "צבעי הפגנה שונים".

זוויות הכניסה להפגנה משתנות כל שבוע, וכך גם מובילי הצעדות: רופאים, הייטקיסטים, "אחים לנשק", דרוזים, "השפחות האדומות" שיוצרות מצעד שקט, איטי ומיוחד מאוד באנרגיה ובוויזואליות, תזמורות "הרודן בשחור" שצועדות במקצב מגוחך, אנשי חינוך ועוד. בחיפה "הגוש נגד הכיבוש" הולך וצובר לגיטימיות אחרי אירועי חווארה.

בלא מעט הפגנות נוצר מתח חיכוכי בין "הגוש נגד הכיבוש" ובין "אחים לנשק". החיכוכים הללו משמחים אותי, סוף סוף המיליטריזם פוגש את תוצאותיו. היום שולחנות החולצות של "אחים לנשק'" ושל "הגוש נגד הכיבוש" סמוכים זה לזה, בהפגנה בחיפה.

בחודשים הראשונים הממשלה הכושלת מספקת בהתנדבות דלק להפגנות. ביטויי גזענות, חוסר כישרון מעשה, נוכלות, "צריך לשרוף את חווארה", רציחות לאין גבול בחברה הערבית, פיטורי גלנט, הירידה בהשקעות הייטק, איומי הורדת הדירוג ועוד - עוזרים להרים להפגנות משבוע לשבוע. זו ממשלה שחווית האסון עופפת אותה.

אנחנו נוסעים לחיפה, חונים מתחת למרכז חורב במקום קטן שממש שמור בעבורנו. כבר כשמתקרבים לכרמל מנסים, על פי סימנים שונים, להבין כמה מלא יהיה היום?

שעת בין ערביים בהפגנה במרכז חורב, כשהצבע נודד מהאדמה והרחובות לשמיים, רגע לפני שהוא מצטעף בחושך. ההפגנה מתחילה בצעדה שאותה מובילה רותם – שחומה, מתולתלת, נמוכה וחיננית. יש בה משהו מושך, אינטליגנציה, חדות ואנרגיות גבוהות. ניכר שרבים ממפגיני חיפה התמכרו לרותם, וכשהיא לא המנחה ההפגנות מתפזרות מהר יותר. כשהיא על הבמה נשארים לראות אותה וגם לשמוע, והיא מעוררת השראה.

הנאומים לעיתים מרתקים, לפעמים מרגשים מאוד. הורים שכולים, אקדמאים, אנשי צבא לשעבר, דוברים ערבים – למשל  גדיר האני, ורבות ורבים נוספים. לעיתים יש גם 'נפילות'.

כמות האנשים מדויקת לי. אני זקוק להרגיש 'הרבה' וזה מעודד אותי, אבל לא המון. כך אני יכול לפגוש ברפרוף אחרים ומצד שני לשמור על מידה של אנונימיות, שלא כמו בטבעון.

ב. קבוצות גורל עבריות ועתידיות

קבוצת הואטסאפ של צוות נוב' 83 בסיירת צנחנים מעולם לא הייתה סוערת יותר מבחודשים של תחילת ההפגנות. ויכוחים ודיונים, המרצות ליציאה לרחובות וצילומים מהפגנות במגוון מקומות שבהם פרושים חברי הצוות בארץ ובעולם. אחדים עוזבים את הקבוצה.

מקומן של קבוצות הגורל השונות מרכזי בהתארגנויות. כולם זקוקים לתמיכה, לבירור מחודש של ערכים ולמה שמחבר אותנו יחד. מטבען של דברים קבוצות הפעולה הראשונות הן קבוצות קיימות, בעיקר מהצבא והעבודה אך גם אחרות.

השאלה האם קבוצות עבר אלו נושאות גם זרעי עתיד? האם מתאפשר ברור עמוק של העבר, של התשלום האמיתי הגורלי שעלינו לשלם – על מנת שמשהו חדש יוכל להיפתח בפנינו? מי האנשים החדשים שיובילו את השלב הבא? עתיד חדש לעולם יוצר קבוצות גורל חדשות שעובדות בעבורו ואגב כך פוגשות את עצמן ומגלות את עצמן.

המחאה מעלה דמויות מובילות לעת הזו. מי מהן תוכל להיות רלוונטית לעת שלעתיד לבוא? שקמה ברסלר היא דמות מרתקת כך גם משה רדמן ופרופסור קארין נהון. יש בהן להט נחוץ.

ברסלר מפחידה ומושכת את ביבי באופן אישי. (לביבי יש תמיד אנשים שהוא חרד ונמשך אליהם באופן אישי, אהוד ברק הוא אחד מהם; למרות כל הישגיו הוא זקוק להוכיח תמיד משהו וזה הופך אותו לפגיע.) לא ניתן לקנות אותה או להחניף לה, משהו באישיות של נתניהו דוחה אותה וזה מטריף אותו. אין זה מקרה שאותם אנשים הקרובים לתת המודע של ביבי מתחילים לקרוא פה ושם לרצוח אותה.

אני כותב, בקבוצה של הצוות, בפורום מנהלים של בתי ספר אנתרופוסופיים, ולקולגיום של תיכון שקד. מנסה ליצור לעצמי ולחברי פרספקטיבות בעיקר ביוגרפיות אבל גם אחרות. האירוע 'נוטף' ו'רווי' משמעויות מכול זווית שמתבוננים בו.

חסר סבלנות לגבי קצב ההתעוררות של חלק מחברי. לגבי רבים זהו עוד אחד ממאבקים אין סופיים בין שמאל לימין, עוד אירוע ברצף ארוך ומתיש. אני קורא את הסיטואציה באופן המייצר דחיפות של מלחמה. האם זה בגלל הקצב הפנימי שלי המבקש דרמות או שבאמת ההתרחשויות בקצבן המתגלגל הן מלחמה? קשה להפריד בין השניים אבל המתיחות הפנימית הולכת וגוברת ועולמי הפנימי הולך ונהיה ממוקד אך גם צר, מצב מלחמה.

מנקודת מבטי רבים בבתיה"ס האנתרופוסופיים, כמו רבים מחברי ה'עידן החדש' כהכללה, לכודים ב'אידיאולוגיה' של שלום ועבודה פנימה, תסמונת 12 נקודות המבט שבכל אחת מנקודות המבט יותר מקורטוב של אמת. לשיטתם, המציאות הנפרשת היא תולדה של סכסוך פנימי המושלך החוצה ולכן דרך הטיפול האפשרית היא עבודה פנימית. ככלל, בכל עמדה ולכל אדם יש גרעין אמת יסודי בדבריו, אז פעולה אל מול אדם או קבוצה היא מיותרת. בעיני זה אמיתי וגם ילדותי ומעל לכל עיסוק יתר של אנשים בעצמם. עיסוק המאפשר לכולנו להישאר באזורי התרדמת האינטלקטואלית שלנו. כל ניסיון שלי לעורר את חבריי להקשרים הביוגרפיים (של המדינה ושל ביבי) המופלאים שמתלכדים לזמן הזה מתקבל במעין זלזול והפניית ראש. פעם אחת  נאמר לי שאנשים עכשיו עובדים על התפתחותם האישית או האמנותית.

סמינר ההכנה האנתרופוסופי של תיכוני ולדורף לתחילת שנה היווה תמונה של תופעה זו. עולם בוער נבלם בשער הסמינר. בתיכון ולדורף, מידי בוקר, המחנך והתלמידים מתחילים את היום בברכה שמתחילה במילים: "אני מביט אל העולם". אך סמינר התיכונים התנהל כשגבו מופנה לעולם. רבים שאני אוהב ומוקיר רואים את הדברים אחרת, אז אני נסוג ומתרחק. דור שלם שגדל בחיק 'הפוסט מודרניזים' איבד את היכולת להבין אינטואטיבית 'רוע', הוא חיי בעולם ש'רוע' אין לו חלק עוד בתמונת האנושי. לכל היותר וגם זה בקושי הכיר בקצת 'צל', היסטוריונים שראו את 'קץ ההיסטוריה' (פוקאימה) כיוון שהדמוקרטיות הליברליות הן "מובן מאליו לכולם", האפשרות היחידה, אפשרות שתוביל לאחדות עולמית סביב מארג הערכים הליברלי.

הקשר עם הגר מעמיק. מעט אינטימית גופנית. זו דורשת נינוחות ופניות (חוץ מבחופשים או בחו"ל שם יש פניות), הרבה שיחות על המצב, חלקן ניסיון לעודד, חלקן מידע על פעילויות שונות, אחרות ניסיון להבין. הקשר עם הגר הוא מתנה גדולה, שנינו בעניין לוהט משותף וגם המחוות הגופניות מלאות מבע אך זריזות, לובשות גוון של פרידה לפני קרב.

בין המורים מנסה לגשש לאן נושבת הרוח והאם יש באפשרותי לחלוק את הסערה הפנימית שעובר או שמוטב לבולמה. גישוש זה הופך לתנועה פסיכולוגית שרווחת בכל ואצל כולם, רבים זהירים, 'מגששים' נפשית איש את רעהו מחדש. לכאורה מדובר בכמה חוקים, עניין משפטי שכזה, אבל מתחת רוחשת 'התארגנות פנימית' חדשה, פצע, תהום, משהו המזכיר את הפילוג בקיבוצים בשנות החמישים.

המצב כה חדש שנחוץ לקרוא הרבה על מנת 'לעכל' אותו ולהבינו. יש כותבים העוזרים להתקרב, נדמה שהם 'ממששים' את האירוע, אחרים בנאליים ישנים ומיותרים. הררי מלל ויש לברור 'מזון' שעוזר לחדור, מזון שבונה פרספקטיבות של תקווה.

החדש מבקש להתנסח, הוא מבקש יוזמה ומעשה שיוזנו ממקורות חדשים. בכמה מהצעדות ומערבי המחאה הבלתי נשכחים אני מוצא יכולת התחברות ל'מיכל אנרגיה' גדול יותר, פחות מוכר, לא יום יומי, לעיתים מופיע גדלות נפש. בצעדות ובמגוון נוסף של אירועים אני פוגש ניצנים של אנושיות חדשה.

ג. נתניהו, האיש שאינו אוהב לשלם

נתניהו תמיד ריתק אותי כאדם. האינטליגנציה שלו, היחסים הסבוכים עם האמת, האישה, הילד, האח יוני שאהבתי מאוד לקרוא את מכתביו בנעורי, הערצתי אותו. משהו בנתניהו 'מקולקל' באופן שתמיד גרם לי לחמול עליו, איזו ריקות עמוקה 'צמאה ורעבה' במרכז ישותו שעוררה בי הזדהות.

נתניהו, כך אומרים, אוהב שאחרים 'משלמים' בעבורו. 'אין לו מילה', ולהבטחותיו לא ניתן להאמין. חוסר נכונותו לשלם, במובן העמוק של המילה 'לשלם', היא מרכיב יסוד בנפשו. מי שרואה ב'תשלום' הפרעה שיש לעקוף הוא קורבן, תמיד קורבן. במובן עמוק כל שהוא החיים - ההתגשמות הזו לכאן ועכשיו קונקרטיים - תכליתו 'תשלום', והאחריות שלנו לעמוד "במילה שנתנו או בחוב שאנו חבים" (ארנדט על המצב של האנושי). ארנדט בספרה "על המצב האנושי" מתארת את ההבטחה (לתת מילה) כאחד משני היסודות של החיים החברתיים, כשהשני הוא הסליחה. ההבטחה כתנאי הכרחי לחיים אנושיים נולדת דווקא בשל אי הידיעה המאפיין עתיד. אי ידיעת העתיד מצריך מאתנו להבטיח ולעמוד בהבטחה על מנת ליצור חברה ויחסים שראוי לחיות בהם (היפוכה הקיצוני של ההבטחה הוא הבגידה). סליחה היא תנאי לחיים דווקא בגלל אי ההפיכות של פגיעה באדם אחר. הפגיעה שלנו בילדינו, בחברינו, בכל מי שבטווח מעשינו, היא בלתי הפיכה, הקרובים לנו יישאו את תוצאות מעשינו הרחק ולאורך זמן. דווקא בגלל זה הסליחה היא תנאי גורלי לחיים אנושיים ומאפשרת 'להתחיל מחדש'.

ביבי הוא אדם שאיננו מסוגל 'להבטיח', וגם אין ביכולתו לבקש 'סליחה' - כלומר להכיר באחריות. 'הבטחה' מחייבת כוחות אני ממשיים. אדם חייב להיות נכון ואף שמח 'לשלם'. הבטחה וסליחה הן כוח מובהק של 'האני' בנפש ההפכפכה, בלעדי ההבטחה והסליחה האדם הופך טרף לגחמות הנפש, "חיים שהם חשבון של רווח והפסד בלבד" (אלתרמן, פונדק הרוחות).

הנכונות 'לשלם' היא יסוד בהתפתחות אינטואיציה מוסרית, היא גם תנאי לאדם למצוא את דרכו שלו, אותה דרך ייחודית שבעבור הגשמתה מוכן אדם 'לשלם', והרבה. הריקות והקורבנות בנפשו של נתניהו מרתקות. אלה מקור ההססנות, ההפכפכות, חוסר היושר שבעבור קיומו תמיד נדרש אדם לשלם, ויחד עם נתניהו כל מדינת ישראל, הפכנו כמוהו לקורבנות שלא מוכנים 'לשלם', ושום מילה כבר איננה נחשבת. נתניהו מחריב את מדינת ישראל באופן עמוק מאוד, המרחב המוסרי מתמוטט, שקר, כיעור ורוע הופכים 'לחגיגה'.

בתפקידי כמנהל תיכון שנים רבות, אני פוגש ויותר ויותר תופעות שבו פקידים שמלמדים אותי איך לשקר, לרמות, ולתחמן את עצמם (המערכת). ביבי (וכן, זו מגמה עולמית, עידן הפייק ניוז, פוסט מודרניות, ועדיין) העמיק ונרמל את חיי השקר הנהוגים במדינה.

הדיון האין סופי מה רוצה נתניהו ממחיש את חולשת המרכז הפעיל אצל נתניהו. נתניהו לא בדיוק 'רוצה', רצון שמחובר באינטימיות ללב הישות, למרכז ה'אני'.

הריקות המאפיינת את נתניהו מכמירת לב לעיתים, מעוררת זעם פעמים אחרות, והיא גם המאפשרת לשרה, ליאיר, למצב, ליריב לוין ולאחרים לפעול שם 'בלב ישותו' בעוצמה.

יכולות הסטנד אפ הנפלאות, יכולות הנאום, האמירה של אבא בן ציון שנתניהו מוכשר לשר חוץ אך לא לראשות ממשלה, כל אלו הם כישורים ואיכויות המתפתחים במרכז מדולל.

נתניהו משום מה מעורר את חמלתי, משהו בו נלכד מבלי יכולת לנגוע ולהינגע 'בממשי'. מדמיין אותו זקוק לאהבת אנשים מסוימים: ברק מפקדו, ברסלר פרופסורית נועזת, שירה טייסת קרב ועוד רבים והוא כל כך בודד בסחרורו ועליבותו.

לאורך השנים מדינת ישראל מקבלת יותר ויותר את מאפייני חוסר נוכחות המרכז והקורבנות. בדומה לנתניהו, משהו מהחלול, מה'כאילו', מחוסר הרצון 'לשלם' דבק בכולנו, מדינה שכולם בה 'קורבנות'. חוסר אמון ויכולת להבטיח יוצרים הרגשה של קרקע בלתי יציבה וחרדה.

המרכז (ספירת האמצע של הלב) הוא משכין שלום פעיל בין חלקי הנפש, בהיעדרו הנפש מתפרקת לשורה של סכסוכים פנימיים. כל חלק או גחמה נפשית 'מתחפשת לאני' בתורה ומבקשת לדבר בשם השלם. חלקי הנפש המסוכסכים יוצרים מראית עין של 'אני' כשלמעשה הם מהווים כפיל או אישיות מזויפת, המתחלפת בהתאם לכיוון הרוח ולרצון להרוויח כמה שיותר ובמהירות.

בהנהגתו של נתניהו חלקי הישות הישראלית מסתכסכים ומתפרקים לכל עבר, אך זהו גם זימון יוצא דופן! המרכז החלול  שואב אליו כוחות רוע, אך בו בזמן הוא מחייב ומזמן פעילות. ההיעדר הוא הזדמנות יוצאת דופן. נתניהו מאפשר ומאיץ שלא מכוח כוונה את תהליך התפרקות הכוחות האוטומטיים שהדביקו את הישראליות יחד, וזהו תנאי להתפתחות של מרכז פעיל חדש ומודע שיחליף את האוטומט. תהליך ההתפרקות יכול להכשיר לבבות לרעיון 'השילוש החברתי', הוא מסימני מה ששטיינר כינה 'חציית הסף'.

הסרבנות שעוד אעסוק בה היא דוגמה נפלאה להתפרקות האוטומט שהרכיב את המובן מאליו הישראלי. רצף גילויי הסרבנות שנולד דווקא ביחידות המיוחדות ביותר ואצל הטייסים הוא אירוע מכונן! לפתע אנשים שואלים: מי שלח אותי? האם אני מאמין לו? מה הסיבות שהביאו לשליחתי? אלו הם גילויים זוהרים של איכות 'נפש תודעה'.
אדם, גם כשהוא חלק ממערכת, מבקש לוודא את אחריותו האישית והספציפית למהלך האירועים ואינו מבקש עוד להתחבא מאחורי תפקיד במערכת ('הבנאליות של הרוע' ארנדט).

אי שם בשלהי האינתיפאדה הראשונה סירבתי, לא מתוך אידיאולוגיה דווקא, פשוט לא יכולתי. תרגולות אלימות שכללו פריצה לבתים, נהלי שכן, וכל זה בזמן שאני כבר אב לשניים. הייתי אז בכוח מילואים של סיירת צנחנים בעזה, ואת כמה מנוהלי הקרב פשוט לא יכולתי לבצע. זוכר שבקשתי ממפקד השב"כ באזור שיסביר לי למה נכנסים לבית מסוים ומי המחבל שמסתתר שם, בקשתי לעמוד מאחורי הנוכחות האישית שלי כמפקד חוליה באירוע אלים באופן מודע. מיותר לציין שבקשתי לא נענתה.

במשפט אצל מח"ט הצנחנים באותה עת, אל"מ אלעזר שטרן, שהתנהל על מי מנוחות, צפיתי שהתעוררות פנימית, התעוררות של 'נפש תודעה' תכה ותשבור את בית הכלא של 'הנפש השכלית' (הנפש הרואה דברים מתוך היבטי מערכת כוללת, הצוו הקטגורי של קאנט כמשל) ותוליד גלים הולכים וגדלים של סרבנות שכזו. סרבנות שמקורה איננו שמאלנות מופלגת, אלא הבשלה פנימית של יחידים החורגים מהיכרות שלהם עם עצמם כחלק ממערכת (נפש שכלית), אל עבר היכרות עצמית שתנבע מרצונם לממש את החד פעמיות המוסרית שלהם (נפש תודעה). לימים כשחזרתי לאותה יחידה ולאותו צוות, חשתי בברור שמקרה הסירוב קירב ביני לבין חברי לצוות, ושהייתי 'מכתב מהעתיד' בעבורם. לאחרונה התבשרתי ש-600 מחיילי המילואים של הסיירת בתהליכי סירוב. הופעת הסירוב במחאה היא בשורה גדולה! הקשר האינסטינקטיבי שבין מחשבות, רגשות ומעשים נפרם. הבקשה של המסרבים, הלוחצים על ההדק, היא לחבר את האצבע הלוחצת אל הלב. בעל האצבע הלוחצת על ההדק צריך להאמין, לכבד, משהו צריך להתחבר במרחב הלב באינטימיות, האירוע המוסרי הוא אישי וככזה הוא מבקש איכויות גבהות שיבטיחו את התממשותו.

ד. "שיבוש"

ימי השיבוש במחאה הם ימים מסעירים. יש בהם תביעה לחצות הרגלי נפש מושרשים עמוק, ולשבש מתוך כוונה מלאה חיים של אחרים. זהו עניין מורכב.

האופן שבו אני מצייר ומחנך משחק לטובתי בעניין זה. לרוב אינני בונה ציור מתחילתו לסופו. בתהליך אני משלב הרבה "זעזועי" הרס בלתי מתוכננים שעוזרים לי למצוא נתיב חדש על הבד.

כך גם בחינוך אוהב מקומות פעורים, פצעים שמהם מציצים השדים אך בו בזמן האפשרויות הלא צפויות, האזור שבין הרס ליצירה חדשה מאומן אצלי ואני בעיקר אוהב אותו מאוד. ואולי זהו לקח חיים, או תו אופי שהתפתח אצלי בעקבות מותו של אבי בשלהי מלחמת יום כיפור כשאני בן תשע. מה שנחבל ונפצע לעד הוא בו בזמן מקורה של להבה רוחנית מצמיחה וממשית.

ב-24.1.23 מתקיימת שביתה בהייטק. זהו יום השיבוש הראשון, ולאחריו תופעת השיבוש מתרחבת. ב-4.2 מתחילות חסימות באיילון ובעמק יזרעאל. מכוניות נוסעות בשיירה ארוכה לאט ומונעות מהתנועה לזרום. התגובות אינן קשות, לרוב הן אפילו מפרגנות. מכאן ימי השיבוש הולכים ותוכפים בעוצמתם ובתדירותם.

לפני כל אחד מהם מתלווה החשש שיגיעו מעטים. החששות מתבדים. ימי השיבוש יוצרים עוצמה פיזית ממש. הנוכחות בשטח, ההיתקלות בשוטרים, הנסיעות הצפופות עד מחנק ברכבות בסדר מופתי - מחשלות ובונות מסוגלות למחאה, במחאה אט אט מתגבשים אנשים ש'מסוגלים'!

שיבושי נתב"ג מייצרים התנגשויות עוצמתיות עם כוחות מג"ב והמשטרה. הפרשים על סוסים - שחורים, גבוהים ומפחידים - מייצרים הרגשה של 'זה קורה באמת', נוכחות פיזית ממשית הצומחת בעמידה מול התנגדות. השיבוש ממכר. הולכת ונצברת אנרגיה שמעניקה כוח רב הן לנו המפגינים והן לשוטרים. רחבת הכניסה לנתב"ג מפוצצת מרעש ומהמוני אדם ודגלים.

השוטרים עם מצלמות מיוחדות שעוזרות להם לאתר את ראשי המחאה מבין ההמון. מפעם לפעם במהירות ובמיומנות נתפס אחד מהם ונגרר במהירות לניידת המעצר. אבל המפגינים בתורם נעמדים לפני הניידת כך שאיננה מצליחה לזוז ולפנות את העצורים. מפעם לפעם כשהמאבק מסלים המפגינים כאיש אחד מתיישבים ואוחזים ידיים כדי להקשות את 'קטיף' המפגינים של המשטרה. לוחמי יום כיפור למרות גילם בולטים בנחישותם. איזה עצב סמוי נושב מהם, התמסרות אדישה כמעט להתרחשות שהולכת והופכת תקיפה ואף אלימה לפרקים. לכל גוון משחקי שמתחזק, כשלאחר שורה של עימותים אנחנו יושבים עם השוטרים מחליפים חוויות ושותים יחדיו מים.

באחד השיבושים האינטנסיביים במושב רמות, שם התארחו נתניהו ואשתו, לפתע משתזרת לי שרשרת ארוכה של אירועי 'קרב' או אלימות שפעלתי בהם, מלבנון עבור לעזה וגם אחרים. המשותף לכולם שהם יצרו חוויה של 'מאיה', נוכחות מלאה ואשליה מלאה בו בזמן. כאילו בעומק הנוכחות ברגע השיא של הפעולה טמונה גם הכרה באשליה שהכאן והעכשיו החושי הוא נקודת גבול של הקיום הממשי. בנקודת הקצה האינטנסיבית של העכשיו נפתח מעין שער למרחב גבוה שמעבר לחושי. פסיכולוגים אולי יאפיינו אותו כדיסוציאציה (התפרדות הגופים המאפיינת טראומה). יתכן, אך אין להכחיש – משהו מתנשא ומרחיב את נקודת המבט החושית. אמירתו של שייקספיר "כל העולם במה ואנחנו שחקנים בו" היא עובדה ברגעים אלו.

לפתע בשטח המגודר האסור בכניסה בנתב"ג אני מזהה את אהוד אולמרט ואשתו הולכים עם דגל ומנופפים לקהל, השוטרים מדברים על ליבו שיתפנה אך הוא מסרב, מניח שבהיותו אח"מ מותר לו להיכנס לכל מקום, ומנצל זאת בהנאה גלויה.

ה. פנים אל מול פנים

המחאה שואפת להגיע אל מחוללי ההפיכה ולפגוש בהם פנים אל פנים. זו אינטואיציה חזקה המאששת את העובדה שלכול מעשה ארבעה רבדים (לפחות) המופיעים מבעד לשכבות המעשה השונות: 'מה עושים', 'איך עושים', 'למה עושים', ו'מי העושים'. אין רובד אחד מבטל את האחר ובמעשים שונים ניכרת חשיבות יתר לאחד מהרבדים.

במעשה האמנות למשל 'איך עושים' הוא בעל חשיבות עליונה, ולעומת זאת 'למה עושים', כלומר הרובד הסיבתי קונספטואלי כמעט חסר חשיבות ולפעמים חסר חשיבות כלל, בסופו של דבר מדובר בשאלות  יופי ולא בהרצאות פילוסופיה.

המעשה המוסרי מתאפיין בחשיבות הגדולה שיש לשאלת 'מי העושים', כמו גם לשאלת 'הלמה עושים'. הסיבות הגלויות והנסתרות שהעושים אוחזים בהן במודע או שלא במודע. סוגיית עילת הסבירות, מעמד היועצים המשפטיים ושאר פרטי המהפכה יכלו להראות אחרת לגמרי לו היו עושים אותם אנשים אחרים עם כוונות ('למה') אחרות. הדיון הממושך בפרטי המהפכה מאלחש ומטביע בפרטים את העובדה שהעושים הם גזענים מוצהרים, פורעי חוק שברצונם לסדר לעצמם מגרש משחקים נטול פיקוח.

אך הבקשה להיפגש פנים מול פנים עם מחוללי ההפיכה מעלה דילמות מורכבות בעבורי כשהמפגש איננו במרחב ציבורי. באמצע פברואר אני מצטרף בלב כבד להפגנות מול ביתו של השר עמיחי שיקלי. את ההפגנות מול ביתו של שיקלי מוביל ישראל. איש מיוחד, מתון, נבון מאוד ובעיקר חביב, זה מרגיע אותי, אך לא לגמרי. בעיקר בימי ששי אנחנו מגיעים ליד ביתו של שיקלי בישוב חנתון, בהתחלה קרוב ממש לבית ומאוחר יותר לגבעה לא רחוק.

הכניסה לחנתון מעוררת בי אי נוחות, תמיד אי נוחות. מכיר אנשים, מכירים אותי, והמעשה עצמו – הפגנה מול בית שבו אשה וילדים שלא קשורים לאירועים הפוליטיים – אינה נוחה לי. באתר יש נאומים, לעיתים נאומים נפלאים. יש משהו בניסיון לדבר אל איש אחד ספציפי ולא 'לממשלה', 'לציבור'. הפניה הישירה ממקדת והופכת  את הדברים לרגשיים.

פעם אחד יצא שיקלי אל המפגינים וזה לא הסתיים טוב. נראה שיש כלפיו עוינות אישית שאיננה ניזונה רק מהפוליטי. משהו ביהירות, בזחיחות, הבנתי שלא הגיע למלחמת לבנון השנייה, נשאר בברזיל וזה בעודו קצין בקבע, ואולי בכלל דברים אחרים. אך ניכר ששיקלי לא אהוב, בניגוד לאשתו שכולם מדברים בה טובות ונרמז שהיא נגד מהלכיו של שיקלי ושהמצב בבית לא משהו.

לעיתים ארגוני המחאה מפרסמים ששר כלשהו מגיע לאירוע ולמקום מסוימים. מי שפנוי או באזור מוזמן. אלו אירועים שאני אוהב מאוד, בהתרחשויות האלו מתקיים מעין 'משחק', דו קרב בין המשטרה והיס"מ לבין המפגינים על הגעת השר למקום שנקבע לו.

השתתפתי בכמה מאלו בחיפה בפאתי סניף הליכוד. אז גם ממש נפגשתי פנים מול חברי הכנסת אבי דיכטר, חנוך מלביצקי וגילה גמליאל. הרגשתי שמפגש העיניים הוליד משמעות מסוימת, מלביצקי חש לא בנוח ומיהר להיעלם בחיוך מזלזל וגמליאל התעכבה בחוסר נוחות בולטת.

ביבי ושרה הגיעו למושב רמות לנופש ואנחנו הגענו לקבל את פניהם.  בנסיעה הרגשתי כאבי בטן, כנראה אכלתי דבר מה לא טוב. לקראת ערב כשהשמש פינתה את הרקיע והכנרת הולכת ומשחירה מתחתינו, הגענו. הייתי חייב להתפנות, נייר טואלט לא היה לי ולפני רק מטעי המנגו של הישוב. העניין נהיה דחוף ואת תפקיד נייר הטואלט מילא דגל ישראל שנקבר לאחר השימוש בין המטעים, אף פעם לא אהבתי והודיתי לדגל כבשעה זו.

את כפר הנופש אבטחו מאות שוטרים, איש לא ידע מימינו או משמאלו, התערבתי עם אחד המפגינים שאחצה את קוו הפרשים והשוטרים ואצליח לטייל בכפר הנופש. זה היה פשוט, מבהיל כמה פשוט היה להגיע אל אזור האבטחה האישי של ביבי.

האירועים של 'אחים לנשק' מדמים לרוב פעולות צבאיות. זה מזכיר נשכחות ולפעמים מרענן. כך הייתה ההפגנה הלילית המאוחרת בביתו של השר יואב גלנט במושב עמיקם. הלכנו כמה קילומטרים מאוחר מאוד בלילה כדי להגיע למקום ההפגנה, שם כמו פריסה צבאית בסוף מסע – אוכל וקפה שאלוהים יודע איך הגיעו למקום. האווירה כמו במשחק בחיילים של אנשים מבוגרים, אבל אווירה טובה וחמימה של מפגש. למקום הגיעו אלפים רבים והיינו בו עד שעות מאוחרות של לפנות בוקר. גלנט לא יצא אלינו למרות ההבטחות של כמה מחבריו הטובים שהיו בין המפגינים.

ו. צעדות

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, לכל הנקרא בדרכו קורא הוא שלום... והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים, ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים"

שירו הנפלא של עמיר גלבוע נשמע הרבה בצעדות, ונדמה שממנו עצמו הן צמחו. כמו הדגלים, הצעדות הן אינטואיציה נפלאה שצמחה עם ההתנגדות למהפכה, ואינטואיציות טובות הן סימן מבורך למעשה מדויק. צעדות במרחב הציבורי הן מתשתיות כל התנגדות זה עידנים. הכוח של הליכה, התנועה קדימה, הנשימה והמאמץ המשותף, פריצת המחסומים (הליכה היא כמו 'חציית סף' מתמשכת), ההתלהבות שהליכה יוצרת, כל אלו השתלבו לצעדות מופלאות במחאה.

בחיפה צעדה שבועית לאורך קילומטר וחצי או שניים. רותם מארגנת את הקבוצות השונות לסדר הליכה, כל שבוע מובילה קבוצה אחרת את הצעדה: הרופאים, הדרוזים, האקדמיה, נשים בונות אלטרנטיבה, הייטק, להט"בים, אחים לנשק ואחרים. הגוש נגד הכיבוש ממוקם לקראת סוף הצעדה אבל נוכח ומשמעותי. בראש הצעדה רותם. הכניסה לצומת חורב מרשימה ויש בה כוח ולעיתים אף התרוממות רוח.

בשעת ערב מאוחרת התחלנו ללכת מקפלן בערך 500 איש, זו הייתה נקודת ההתחלה לצעדת ירושלים, מהאירועים רבי ההוד והפלא שהמחאה יצרה כשבוע לפני ההצבעה על חוק הסבירות. חזרתי מקפלן בלילה ולא המשכתי לצעוד עד שבת. הייתי סקפטי, שקי שינה לא ראיתי, אוהלים לא היו, גם אוכל ומים לא אורגנו מראש בכמויות, ובכלל הימים היו צפויים להיות מהחמים ביותר. אבל בכל יום שעבר הרגשתי מרחוק שמשהו מיוחד מאוד ולא צפוי מתרחש. אוכל הגיע, אנשים בצידי דרכים הזמינו צועדים להתקלח ולהתרענן, ויותר ויותר אנשים הצטרפו לצעדה הקשוחה מאוד בתנאיה. בעידן של דימויים מהונדסים, בזמנים שה'כאילו' החליף את הממשי כפי שחזו ניטשה, היידגר ובודריאר – נוצר כוח אמיתי להתרחשות ממשית. הנדירות של מאמץ אמת, מצולם אומנם אך לא כזה שמדלג על הזיעה, הקושי הפיזי, הצמא וחוסר הנוחות – הוא כביר. בנפשות נולד טעם מיוחד הנוצר כתוצאה מחציית סף הדימוי סף 'הכאילו'. חציית הסף הזו היא הישג לעצמו, חגיגה בתקופה שלנו המשועבדת כמעט באופן מלא ל'סימולציה', לתחליפי ממשות מסוגים שונים.
ההבנה המודעת והלא מודעת של המחאה שהמאבק בנתניהו מתרחש גם בזירה הזו: מאבק על קיומו של 'ממד אמת בבסיס הקיום', וההכרה שעל מנת לכונן ממד של אמת פעיל נחוצה הקרבה פעילה וממשית, נחוצה פעולה שהיא אירוע לעצמו ולא אירוע רק כדי להגיע לתקשורת.

בעלייה הקשה לירושלים הלכנו בטור ארוך מאד של כמאה אלף איש. החום היה קשה, הגוף היה מותש וצמא אך משהו חד פעמי באיכותו זרם בנפשות, בעבורי אלו היו מהשעות המיוחדות שחוויתי בחיי.

אחרי יומיים בגן סאקר, ביום שני שבו אושרה עילת הסבירות, הוזמנתי כמנהל התיכון לשיחה במשרד החינוך. הניגוד היה תהומי והסטריליות המדומה שמשרד החינוך מנסה לכפות על עובדיו מוזרה ומגוחכת. הובהר לי שאני לא אמור לקחת חלק בהתרחשויות ברשמי. למנהל המחוז ד"ר סער הראל אמרתי "יבוא יום ומדינה חדשה תכונן את עצמה פה מהאיכויות שהמחאה מתאמנת בהן: חברות, איכפתיות, התמסרות, יצירתיות. זהו תפקידו המרכזי של מחנך וכך בניגוד לעמדתכם הכאילו ממלכתית, על אנשי חינוך להיות שם", דבר לא נעשה לגבי, לא פוטרתי, אפילו לא ננזפתי, כמו שדבר לא נעשה עם הסרבנים. 'השילוש החברתי' אמנם רחוק מלהיות נחשב באופן מודע, אך התפרקות המערכות כבר נוכחת.

ז. סרבנות

הסרבנות הופיעה ביחידות המיוחדות די מוקדם במחאה, משם התפשטה כמעין תחרות בין היחידות השונות על מספרי הסרבנים. מעל כולם בלטו הטייסים - גם בארגון בנחישות ובמספרים ביחס, חלק מרכזי מהעצירה הזמנית של המהפכה וההליכה לבית הנשיא  שהגיעה אחרי ליל גלנט שמור להם. הסרבנות היא מסימני היסוד של 'חציית הסף' המתאפיינת בין היתר בפרימת הקשרים האוטומטים, התרבותיים והלא מודעים שבין חשיבה, רגש ורצון.

הסרבנים בחרו לחרוג מהצו הקטגורי הקאנטיאני לפעול באופן 'כללי' כשעיקר מחשבתם מופנה לאפקט 'הכללי' של מעשיהם, ולפרוץ לתחום החופש הרוחני הייחודי והלא כללי השמור לנו כבני אדם  בבואנו לפעול בעולם. בין אם מתוך חוסר אמון במנהיגים ובין אם משום שממשלה שרבים משריה כלל לא שרתה בצה"ל והיא בזה ומשתמשת בנו כמשרתים או מכל סיבה 'גלויה' אחרת משהו גדול  התרחש. הכלליות המוסרית הישראלית שאפשרה עוולות רבות נפרצה, ומבעד לפרצה מופיעים אזרחים המבקשים את החופש הרוחני-מוסרי שלהם בעניינים רבים: צבא, תחבורה בשבת, חינוך, תרבות ועוד שלל נושאים.

זהו רגע מיוחד ופעור להפריה של 'השילוש החברתי' לפחות כחשיבה, נקווה שלא  יוחמץ.

סיכום

לסכם את האירועים לא ניתן, הם בהתהוות, בתחילה של התהוות אפילו, בין כך ובין כך במאמר זה בכוונתי לא לחרוג מהתרשמויות. הדבר החשוב בעבורי להבנה שבין אם המחאה תצליח לעצור את המהפכה ובין אם לא, 'הופיעו'  ומופיעים בה אירועים  שיש להם משמעות לעצמם. האירועים הללו הם מצב חדש שכבר מתהווה 'איכותית', רק כוחו (וזה איננו פרט שולי) יבחן בעצירת המהפכה, אך 'כאיכות' הוא כבר מופיע במחאות.

החתירה לממשי, האחווה, מוסריות שאיננה מתחבאת מאחורי הכללי, מפגש עם הלא פתור שיצרנו, השילוש החברתי, אפשרויות חדשות לארגן ולרפא גורלות, יכולת לארגן דברים בלי מנהל סטאטי, הבנה של מקורות הרוח של הליברליות, מבט אל קוו האופק ולאשר מתחיל לזרוח מבעדו ועוד.

איכויות אלו רק הנצו, שנים ארוכות של טיפוח עוד לפנינו, אין לנו לסיים את המלאכה אך לא נהיה פטורים מלקחת חלק בה, ואני שמח על כך. אני תקווה ש'נתיב הדמים' הישראלי יהיה סלחן אלינו, אם כי ההתלכדות הביוגרפית מעוררת חרדה גדולה שלא כך יהיה הפעם.    

נספח אבל חשוב

נפש שכלית/ נפש תודעה/ רוח העצמיות: שלבי התפתחות המאפיינים את האדם הבודד ואת החברה כולה. 'נפש שכלית' שמרכז פעילותה התרחש ביוון וברומא, מאפשרת את יכולת החשיבה בהתאם לתהליכי סיבה תוצאה, את יכולת הארגון הכללי, את יכולת לכתוב ספרי חוק, את היכולות לנסח כללי מוסר תקפים וכלליים (הצוו הקטגורי של קאנט).

נפש תודעה: המרכז שלה בזמננו. היא נפש המבקשת ראשית כל להכיר את עצמה ("המאה של הפסיכולוגיה") לפעול מכוח עצמה, לגלות את האישי, הייחודי, החד פעמי והלא כללי שטמון בה. האקזיסטנציאליזם הוא דוגמה להגות מסוג זה.

רוח העצמיות: מצב עתידי שרק רמזים לו יכולים להופיע בזמננו. אנשים חוצים את האינדיווידואליות אל עבר האחרים מתוך רצון חופשי, קרבה ואהבה. כינונה של רוח העצמיות מחייב הכרה בכוחות החיים על החסד המרפא שבהם ובכוחם להתגבר על התודעה החומרית המפצלת.

שומר הסף הקטן : 'מעין דמות' הפוגשת אותנו כשאנחנו מבקשים לנוע למרחב התפתחותי חדש. במפגש זה אנחנו פוגשים את תוצאות מעשינו כפי שהם מגיעים אלינו גם דרך אנשים אחרים. הישראליות שמבקשת לפלס לעצמה דרך חדשה נאלצת להתמודד עם מעין 'דמות' המורכבת ומוזנת מהבעיות ומהכאבים שיצרנו ומבקשים 'להופיע', להיראות ובמידת האפשר גם ריפוי.

חציית הסף: מצב שבו המארג האוטומטי תרבותי הלא מודע הכורך יחד את המחשבות, הרגשות והמעשים נסדק ומתפורר. מארג כזה קיים אצל כל אדם וגם בחברה והוא מסדיר את ההתנהגות עד שלב שבו אדם מבקש לפלס לו דרך משל עצמו. במצב שאדם מבקש לפלס את דרכו הוא חייב ראשית לפרק את האוטומטים המכניים המתכללים את נפשו לכדי מארג אחד פועם. לוקח זמן רב ומסוכן (גיל ההתבגרות למשל) עד שאדם מצליח ליצור לעצמו מרכז משלו, מרכז פעיל המבטא את ייחודיותו, ועוד זמן רב עד שהחשיבה הרגש והמעשה מוצאים יכולת לאינטגרציה במרחב החדש.

תופעת הסרבנות היא עדות המובהקות להתפרדות החשיבה הרגש והרצון מהאוטומט שאיחד אותם בתרבות הישראלית. בקרב האוכלוסייה שמסרבת, השירות בצה"ל היווה מעשה של תשתית, מעין תמצית ההיות הישראלי, מתוכה נבע מעיין של מעשים רגשות ומחשבות. הסירוב מבקש לו נקודת איזון חדשה והוא קריאת תגר על המובן מאליו שבשרות.

השילוש החברתי: רעיון ששטיינר הביא בסוף מלחמת העולם הראשונה, רעיון המבקש להחצין את המבנה האנושי המשולש (ראש-לב-גפיים, חשיבה-רגש-רצון) לכדי מבנה ארגוני. המבנה המשולש מבוסס על העובדה שלכל מערכת עיקרון מארגן אחר ואין מערכת אחת יכולה לבוא על חשבון האחרת. המרחב הרוחני מתאפיין בחופש, חירות, הוא נוגע במקור הייחודי והחד פעמי שבכל אדם: אמונה, יצירה, תרבות, חשיבה, חינוך, אמנות - כל אלו הן בנותיה של הספירה הרוחנית וכפופות לעיקרון החופש והחרות.

המרחב החברתי/ פוליטי כפוף לעיקרון השוויון, לכל אדם מרחב של זכויות וחובות והוא שווה כישות פוליטית חברתית לאחר. כל המרחב הבין אישי חברתי, חברה אזרחית, פוליטיקה של חברה אזרחית כולן בנותיה של הספרה הזאת.

המרחב הכלכלי: מאופיין באחווה, לא בשוויון במובן הקומוניסטי שמנסה להסדיר שותפויות 'מלמעלה' בכוח הזרוע, אלא אחווה חופשית. היא נובעת מההבנה שאנחנו כאן יחד חיים בעולם פיזי מוגבל, כולנו בניו ובנותיו אך גם כולנו יחדיו אמורים לדאוג לקיומו וקיומנו המשותף. דווקא הכלכלי מזמן לנו את הגדול והעמוק שבאתגרי התקופה, אחווה ואהבה שהן הישג לעצמו אך מסתמן גם כתנאי להמשך קיומנו המשותף.

דודו מליניאק 6.10.2023 חמישים שנה למלחמת יום כיפור.