להכניס תנועה לשגרה: מחשבות על הליכה ועל ילדים

נער צעיר מגיע למכולת השכונתית ועוסק בעבודת מיון של בקבוקים ופחיות לפיקדון. הוא זכה בעבודה לחופש, מצרך נדיר ומבוקש שעוד ידובר מן הסתם רבות בינו לבין חבריו.
ילד אחר יוצא בשעת בוקר מוקדמת לטיול עם כלבם של השכנים. ארשת פניו הרצינית מלמדת שגם הוא הצליח למצוא עבודה (וזאת בשונה ממי ש"סתם" מוציא את הכלב לטיול, כי הגיע תורו).
סיום החופש הגדול ישאיר אחריו גם סוג של געגוע לאותם מראות יפים שאופייניים רק לו, והתקיימו לגמרי בחסותו. שנת הלימודים שבפתח תתאפיין גם היא במראות משלה, ואני מבקשת לכתוב דווקא על אלו של שגרת אחר הצהריים. חוגים יש אמנם גם בחופש הגדול, ועדיין, החזרה ללימודים היא כתרועת החצוצרה המבשרת את שובם. ועם שובם של החוגים, שבה אלינו אופרת ההסעות. בין אם זה חוג ביער הקרוב או במתנ"ס השכונתי, שוב נחזה באותם מראות ידועים לשמצה של שיירות כלי רכב המשרכים את דרכם אל מוקדי הפעילות, ובחזרה.
באחת מקבוצות התחבורה שבהן אני חברה כונתה דרך הגעתם של ילדים אחר הצהריים לפעילויות השונות בכותרת הלא מחמיאה "אמא מונית". ואכן, אימהות (ואבות) מרבות להתלונן על תפקיד זה, שלעתים קרובות מאכלס את מלוא שעות אחר הצהריים. בשבתן כנהגות הן מסיעות את הבן הבכור לפעילות א', ועד שחוזרות כבר צריך להסיע את הצעיר לפעילות ב', ושוב בקושי חזרו והנה הגיעה השעה להחזיר את הבכור וכך הלאה.
אז האימהות מסיעות ומתלוננות, אבל בסיפור הזה מעניין ומתבקש לראות גם את הילדים. ילדה בת 6 שמתרגשת לקראת שיעור בלט ראשון או ילד בן 11 שמצפה לשוב לחוג ג'ודו אהוב, ייחגרו במושב האחורי של הרכב ויוסעו למחוז חפצם. במסגרת יום עיון בנושא תחבורה שבו השתתפתי נחשפתי למחקר שנעשה בשוויץ ובו ילדים התבקשו לצייר את הדרך לגן. ילדים שהוסעו לגן במכונית נטו לצייר קו אפור. לעומתם, ילדים שהולכים לגן ברגל ציירו שמים ודשא, פרפרים ופרחים בשלל צבעים.
איך קרה שהסכמנו לוותר על כל הצבע והיופי הטמונים בהליכה? מלבד הנוחות הפיזית הרגעית, יתכן ואחת הסיבות למצב זה היא העובדה שהיום, הדרך אינה בעלת משמעות עבורנו. הדבר היחיד שנותר משמעותי הוא המטרה: חוג שומרי הגן בעיר או המוסיקה במתנ"ס. הזמן שאותו אנו עוברים בדרך לשם הפך לחסר משמעות. הוא הפך למרחב זמן מת בין שתי משבצות זמן שלפניו ואחריו.
וזה חבל. לו הלכו הילדם כברת דרך זו ברגליהם (מלווים בהוריהם, בחברת בני גילם או לבדם, בהתאם לגיל שלהם), הם היו מגלים שמדובר בחוויה שחבל להחמיץ.
כשאני חושבת על ילדים ועל הליכה אני מצליחה להבחין בשלושה יתרונות מרכזיים:
1. הימצאותם בתנועה;
2. הכרת סביבת המגורים;
3. הכנה לעתיד לבוא.
תנועה. ישיבה מרובה אינה נחלתם של מבוגרים בלבד. כיום, גם ילדים ממעטים לנוע. לתנועה שהיא חלק משיגרה יש יתרונות רבים ובהם שמירה על משקל גוף תקין, הפחתת לחץ ומתחים.
הכרת הסביבה. הליכה מתקיימת בקצב ובקרבה שמתאימים לנעשה סביב. היא מאפשרת להבחין בשינויים, מזמנת חוויות, ומתקיימת בחוץ באוויר הפתוח. כל אלה, לא יהיה מוגזם לומר, שהם חלק מהתבגרות תקינה של בן אנוש.
הכנה לעתיד. הרי שגם כאן, לא תהיה זו הגזמה לחשוב שכבני אדם בוגרים, הילדים של היום יפגשו מציאות שבה הם יצטרכו לשקול את צעדיהם מבחינת שימוש בחומר ובאנרגיה. אירועי אקלים קיצוניים נמצאים איתנו כבר עתה, ודרישה לשימוש מופחת באנרגיה מתקיימת במקומות שונים אפילו במהלך קיץ זה. יתכן ואנרגיה תהיה מצרך פחות זמין בעתיד. הסתמכות גורפת על אנרגיה חיצונית בילדות עשויה להחמיר ולהקשות מצב שגם כך עלול להיות כלל לא קל. ועל דרך החיוב, הליכה מפתחת חוסן גופני, דבר טוב ומועיל בימי משבר, אך גם בשגרה.
כדאי לקחת את הדברים הללו בחשבון. עכשיו זה הזמן בשנה שבו אפשר לחשוב מחדש על הרגלי התנועה שלנו. הקדישו מחשבה לשאלה כיצד מגיעים הילדים למסגרות הלימוד, לפעילות אחר הצהרים, וכמה תנועה יש בהרגלי הפנאי שלכם. אולי לפתחה של שנה זו נחשוב על דרך חדשה-ישנה בה יגיעו ילדינו למחוז חפצם. דרך שמשלבת תנועה, למשל רכיבה על אופניים, קורקינט או הליכה. זאת דרך להכניס, ובעצם להחזיר, תנועה לשגרה. דרך שעשויה להביא איתה גם בריאות, הנאה ושמחה.

ליאת בלוך היא חקלאית ובלוגרית, ספרה פרח רחוב - חיבור על הליכה ראה אור בהוצאה עצמית.