לרפא אחרים – ואת עצמי

לרפא אחרים – ואת עצמי

באוקטובר 2024 נשא זכרי דוסינגיזימנה דברים בכנס הבינלאומי להתפתחות חברתית אינקלוסיבית בגתאנום. הוא דיבר על הכאב העמוק שעדיין מאפיין את ארץ מולדתו, רואנדה, וכיצד ניתן ללמוד לרפא באמצעות הצגת השאלות הנכונות.

בלב משנתו של רודולף שטיינר ניצבת שאלת החירות: כיצד אוכל להתפתח ולהיות אדם חופשי, לפעול ולחיות מתוך מי שאני באמת? כיצד אוכל לגלות את הנביעה של פעולתי שנטועה במעמקי ליבת מהותי העצמית? איך אוכל להגיע אל מעבר לדפוסים והמחשבות הטבועים בגופי, בהרגליי, באופני ההתנהגות שלי, בחברה שסביבי ולגלות את עצמיותי המקורית, האמתית? התפתחות חברתית אינקלוסיבית, גם היא עוסקת בזאת.

מולדתי היא רואנדה, במרכז אפריקה וברצוני לספר לכם את סיפורי: מה הביא אותי להיות כאן היום, כמייסד שותף ומנהל של המרכז הקהילתי אובומווה (Ubumwe) וכאדם המצוי במסע ריפוי של אחרים וריפוי של עצמי.

לפני שלושים שנה, הייתי בן 17 וחזרתי הביתה לחופשת חג הפסחא מהפנימייה בה למדתי. לא שיערתי, שזו תהייה התחלה של חיים חדשים, בעולם חדש, ועם בני אדם חדשים. נולדתי במשפחה צנועה מאד. אבי היה אמן, הוא גילף דמויות בעץ ואמי הייתה עקרת בית. חיינו חיים שלווים ומאד גאים ואסירי תודה על מה שהיה לנו. היינו שני אחים וארבע אחיות. באותו הזמן שלושה מאתנו חיו רחוק והשאר היו בבית וביניהם אני.

בבוקר ה-7 באפריל 1994 שמענו ברדיו שנשיא רואנדה נהרג כשהופל מטוסו כשניגש לנחיתה בקיגאלי, עיר הבירה. ראיתי את הוריי ואת השכנים מתקבצים בקבוצות קטנות, אבל לא הבנתי מה מתרחש או מה יתרחש בהמשך. כמה ימים מאוחר יותר ראינו בתים בוערים סביב לנו ובכל הכפרים בסביבה, ויכולתי לשמוע זעקות רמות של אנשים רבים, שהתרוצצו וחיפשו מקום להתחבא בו. כך החל רצח העם כנגד שבט הטוטסי בכפר מגורי.

שלושה חודשי הג'נוסייד היו כמו מוות וחזרה לחיים מידי יום ביומו! המדינה איבדה מיליון בני אדם במאה ימים. אחרי הג'נוסייד היינו כולנו פגועי טראומה באופנים שונים. אשר לי עצמי, הפכתי למפוחד וחרד מכל דבר ומכל אחד. בכל מקום עלה באפי ריח גופות המתים. שנה מאוחר יותר, ב-1995 משפחתי עקרה לניירובי, קניה. התחושה הייתה של ריחוק רב מארצי; אנשים אחרים ותרבויות אחרות. חייתי שם כמעט חמש שנים. המשאלה שלי הייתה לשכוח את ארצי ולעולם לא לשוב לשם. בשלהי שנת 1999 אחת מאחיותיי, שנשארה ברואנדה, באה לבקר אותנו בניירובי. באותה העת השלמתי את לימודיי בבית ספר תיכון. היא הסבירה לי, שהדברים בבית השתנו והזמינה אותי לבוא רק לביקור - ולשוב לקניה. כשהגעתילביקור ברור היה לי שלא הכול היה מתוקן. אבל ראיתי תלמידים הולכים לבית הספר, כולם עסקו במלאכותיהם והשתכרו למחייתם. והכי חשוב, לא נשמעו קולות של ירי ולא שמעתי בשום מקום אנשים שזעקו לעזרה. במהלך הביקור התחלתי לחוש חרטה על שברחתי, שעה שאחרים לחמו על הישרדותם, התגייסו לצבא, או עסקו בעבודות שונות כדי לתרום לחברה ולסייע למדינה להתאושש מרצח העם. הרגשתי בתוכי ריקנות ורצון למלא אותה.

זכרי דוסינגיזימנה

זכרי דוסינגיזימנה.

השאלה הגורלית

הייתי ב-גיסניי, (Gisenyi), עיר על חופו הצפוני של אגם קיווּ, למרגלות הרים וולקניים, על גבול הרפובליקה של קונגו. כשצעדתי לאורך החוף הצטלבה דרכי עם קבוצת אנשים מארה"ב. באופן מפתיע מישהי מהקבוצה פנתה אלי ושאלה: "Who are you?" עניתי: "I am fine". אבל היא שאלה בשנית, ואז הבנתי מה היתה השאלה. "Who am I?" מי אני?

הקבוצה הייתה שם כדי לתמוך בבית היתומים שבפאתי גיסניי, שאותו ייסדה גברת אמריקאית אחרי רצח העם. כשסיפרו לי על עבודתם, שאלתי אם אוכל להצטרף אליהם, כמתנדב. תוך כדי הפגישה עם הילדים הצעירים האלה בבית היתומים - הם היו בגילים שבין שנתיים ל-15 שנים – לא יכולתי להפסיק לדמיין מה עלה בגורל משפחותיהם ומה עבר עליהם במהלך הג'נוסייד. חשתי, שבית היתומים הוא המקום שבו עלי לתרום את תרומתי והתחלתי להרגיש כאח בוגר של הילדים. החלטתי להישאר בגיסניי ולעבוד עם הילדים. מאוחר יותר, ב-2003 עברתי לגור בבית היתומים ונשארתי לצדם.

השאלה שנשאלתי על חוף אגם קיוו בטרם התחלתי את עבודתי הראשונה בבית היתומים לפני 24 שנים הייתה:

"Who are you?""מי אתה?". עדיין אני שואל אותה השאלה: "מי אני?" מי אני, שאעשה את מה שאני עושה? ומי אני, שאהיה כאן היום, לחגוג 100 שנים של התפתחות חברתית אינטגרטיבית? ועכשיו, ניתנה לי ההזדמנות לשאול אתכם את אותה השאלה: “Who are you?”מי אתם? מי אתם, שזכיתם להיות נוכחים כאן בתום אותן מאה שנים? ומה עשיתם, או מה אתם עושים כדי להימצא כאן בעצמכם?

בחלוף הזמן הילדים בבית היתומים החלו לספר לי מה עבר עליהם ועל משפחותיהם, כשהתחילו לקחת חלק בתהליך הריפוי ובתהליך תכנית המעקב אחרי המשפחות. רבים מהם יכלו להתאחד עכשיו עם משפחותיהם או עם קרובי משפחה והאחרים זכו לטיפול וחינוך בדרכים אחרות. היום כולם התבגרו ולרבים מהם משפחות משלהם.

אישיות מיוחדת שפגשתי ביום הראשון לשהותי בבית היתומים היה פרדריק, נער שאיבד את שתי ידיו במהלך התקפה של פורעי הג'נוסייד שניסו לחדור שוב למדינה מקונגו ב-1998 ולנסות להשלים את מה שהחלו בו ב-1994. כשסרב לרצוח בני משפחה, גדעו את שתי ידיו במצ'טה. בתום שנה של אשפוז הגיע לכאן. הרצון לפעול גם בתחום התמיכה באנשים עם צרכים מיוחדים נולד אצלי מהפגישה עם פרדריק. בכל פעם שהלכנו העירה, ראינו אנשים רבים עם נכויות שונות, רבים מהם שורדי הג'נוסייד שהיו לדיירי רחוב והתקיימו בתנאים פגיעים מאד.

ב-2005 ייסדנו יחד את המרכז הקהילתי אובומווה (Ubumwe Community Center UCC) כדי לתמוך בעוד אנשים עם צרכים מיוחדים, כמו פרדריק עצמו. התחלנו בחדר קטן שהעמידה לרשותנו הכנסייה. הזמנו אנשים לבוא וכיוון שראו שגם פרדריק הוא נכה, הם נתנו בנו אמון ובאו. בתחילת הדרך לא ידענו מה לעשות אבל שנינו ידענו קרוא וכתוב ורבים מהם לא ידעו. כך הצענו כיתות ללימוד קריאה וכתיבה. משהתחלנו, הסתבר לנו צעד צעד מה הם הצרכים האמתיים. עם הזמן פיתחנו תכניות שהן היום מרכז אבומווה, כדי להיענות לצרכים האלה. ותוך כדי התהליך גילינו ולמדנו איך לעשות את זה. המרכז משרת היום כ-800 איש ואישה.

ללמוד לצעוד איש בנעלי הזולת

בית היתומים נסגר ב-2012 ועדיין אנחנו נפגשים אחת לשנה להעלות את זכרה של האישה שייסדה אותו. אחרי תקופת שהייתי בבית היתומים המשכתי לעבוד בשרות ה-UCC עד היום. ועכשיו אני כאן, ואתם כולכם כאן. רוחו האינקלוסיבית של רודולף שטיינר קיבצה אותנו מכל קצוות העולם, סייעה לנו למצוא זה את זו ושואפת לאחד את כולנו, בגלל שכולנו אחדות אחת!

הרשו לי לחלוק עמכם עוד סיפור מהעולם שבו אני נמצא יומיום ב-UCC. לפני כמה שנים נכנסה אישה למשרדי, ואתה בא נער צעיר ונאה. לא פגשתי את האישה קודם. אבל הכרתי את הנער שהיה חלק מהקהילה שלנו משך זמן מה. הצעתי להם לשבת, אבל עוד לפני שבירכה אותי לשלום האישה הציבה מיד את השאלה, שהביאה אותה אלי: "איפה יהיה הבן שלי, אם אמות?" הייתי מופתע – לא צפיתי לפנייה כזאת! כיוון שלא ידעתי בדיוק לאן הפתיחה הזאתתוביל אותנו, הבטחתי לה שאף אחד לא עומד למות. היא עשתה הפסקה, והבטנו זה בזו זמן מה; ואז החלה לדבר על מה שעבר עליה ועל בנה.

האימא שרדה את רצח העם נגד הטוטסי. ישבתי והקשבתי כשסיפרה איך שרדה, איך הייתה עדה לרצח בעלה ושלושת ילדיה לנגד עיניה, ואיך כל משפחתה, יותר מחמש עשרה נפשות נרצחה. היא הייתה היחידה ממשפחתה ששרדה. אחרי הג'נוסייד, כשכל גופה מצולק היא הייתה בטראומה, כמו רבים אחרים. להתגבר עליה לא היתה משימה קלה, שכן היא הייתה פצועה פיזית ונפשית. כמה שנים מאוחר יותר החליטה להתחתן שוב ולהקים משפחה. הילד הראשון שילדה היה בן, עם תסמונת דאון, הואבא אתה למשרדי. אחרי כל מה שעבר עליה,  היא החלה מסע ייסורים נוסף של סטיגמטיזציה וחרם חברתי בקהילה שלה. כמה חברים קרובים המליצו לה להיפטר מהילד. היא נודתה מהחברה, עד שגם בעלה עזב אותם. וכך נשארו רק היא והילד והאימא לא התייאשה כי מאד אהבה את הילד. היא עשתה ככל יכולתה כדי לגדל אותו עד שהגיע לגיל 16. אז החליטה למכור חלק מחלקת האדמה שלה כדי שתוכל לעבור לגורבקרבת המרכז שלנו, מקום בו הילד יקבל חינוך, כיוון שבתי ספר אחרים סרבו לקבל אותו. הם עברו לעירנו והילד השתתף בתכנית לחינוך מיוחד. כשהגיע לא דיבר, אבל עכשיו החל לדבר מעט ונראה שנהנה לשהות בחברת אחרים. ועכשיו, היא באה למשרדי כדי לשאול אותי: "איפה יהיה בני אם אמות?". מה הביא אותה לכך לשאול את השאלה הזאת?

הכסף שעמד לרשותה כשמכרה את חלקת האדמה אזל. היא הוציאה אותו כדי לשכור בית בקרבת המרכז שלנו. עכשיו נאבקה לשלם את שכר הדירה ואפילו רכישתמזון הפכה להיות בעייתית. היא תכננה להגיע לאחד הנהרות הגדולים ברואנדה, נהר האָקׇגֶרׇה, שהוא אחד ממקורות הנילוס. יחד עם הנער עלתה לאוטובוס מגיסניי אל הנהר. אגם הקיוו קרוב לביתם, אבל היא לא רצתה שגופותיהם תימצאנה. היא בחרה בנהר, כדי שגופותיהם תיסחפנה למרחקים. כשהגיעו לנהר אמרה לנער, שהם ירדו אל המיםרק כדי לשטוף ידיים ופנים. אבל הוא סרב ללכת. הוא לא מש ממקומו. היא ניסתה משך שעות ולא הצליחה לשכנע אותו לרדת אתה אל הנהר. הוא לא זז. הם עמדו על כביש ראשי ומשטרת התנועה צפתה בהם מרחוק. כשירדה החשכה השוטרים ניגשו אליהם ושאלו לסיבת הימצאותם שם. האימא אמרה להם שהם מחכים למישהו שיבוא לקחת אותם, שהוא לא בא ושאין להם כסף לקנות כרטיס לנסיעה הביתה. השוטר נתן להם כסף ועזר להם להגיע אל האוטובוס לגיסניי.

יומיים אחרי ששרדו את הרגע החשוך הזה, הם באו אלי עכשיו והיא בירכה אותי בשאלה: "איפה יהיה בני אם אמות?". לפני שעניתי, שאלתי את עצמי שוב: "מי אני? מי אני, שאענה על השאלה הזאת?", בלי להסס עניתי לאישה שהיא לא עומדת למות ואם בכל זאת זה יקרה מסיבה אחרת מאשר התאבדות, הנער יהיה שלנו ואתנו. ואז החלה לבכות. הייתי נבוך ולא ידעתי מה לעשות בסיטואציה הזאת, אבל נשארתי שקט וחיכיתי לראות מה יהיה הדבר הבא שיקרה. כשאספה את עצמה ויכלה שוב לדבר, הסבירה שבכתה בגלל ההקלה והשמחה כשנוכחה שלבן שלה יהיה מקום להיות בו. אחרי הפסקה היא הוסיפה, שתחושה כזאת של שמחה וביטחון לא חשה במהלך כל 26 השנים של סבל. "מי אני?" מי אני, שנעניתי לשאלה הזאת? כרגע אנחנו משתדלים לתמוך בה ככל שביכולתנו, כדי להבטיח ביטחון לה ולנער.

רודולף שטיינר דיבר על האופן שבו אנחנו מוצאים איש את זולתו כשאנחנו מבקשים את הרוח לאור מטרה משותפת. הוא הדגיש גם את חשיבותה של הלמידה כיצד ללמוד במהלך כל חיינו. חיי אחרי הג'נוסייד והניסיון שרכשתי בבית היתומים עיצבו אותי לכדי מי שאני היום,תוך תהליך פרוגרסיבי של ריפוי עצמי תוך כדי ריפוי של אחרים, שאין להם אף אחד אחר שיעשה זאת. הפגישה עם האימא הזאת וההקשבה למסע הייסורים שלה במשך 26 שנה, השכיח ממני את כל דאגותיי ואת כל האתגרים, בגלל שכל אלה שלי נראו לי חסרי משמעות לעומת אלה שלה. היא תרמה באופן סמוי לתהליך הריפוי שלי, כשהייתה בחיפוש אחרי מישהו שיעזור לה וירפא אותה. מהפגישה אתה למדתי לעולם לא להתלונן עוד ולפעול רק באורח חיובי. למדתי גם, שאחת השיטות הפדגוגיות החשובות בתחום ההתערבות שלנו, היא "להקשיב, ולהקשיב שוב ושוב". כשאנחנו עושים זאת, אנחנו מגיעים להבנה; אנחנו שוכחים את עצמנו ומכניסים את עצמנו לנעליה של האישיות האחרת, שמבקשת עזרה. וכשאנחנו עושים כך, אנחנו לומדים ללמוד, למשך כל שארית חיינו.

זה מי שאני חושב שאני עכשיו. ומי אתם?

 

זכרי דוסינגיזימנה (Zacharie Dusingizimana) הוא המייסד השותף ומנכ"ל המרכז הקהילתי אבומווה ב-גיסניי, רואנדה. הוא שרת משך 12 שנה בבית היתומים אימבבזי כמדריך, חונך, מנהל כלכלי וכמנהל פרויקטים מיוחדים. זכרי בעל תואר ראשון בניהול מאוניברסיטת קיגאלי ותואר שני MBA.

הדברים מובאים בידיעתו של זכרי, ובהסכמתו. מאנגלית: אודי לוי; תמונה: מחנה הפליטים הרואנדים קיטלי, זאיר (ויקיפדיה).

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך