משה בתיבת אמונה

משה נמסר על ידו משפחתו אל נהר החיים, אל מה שרוצה לבוא אליו מהעתיד. על חרדה הורית ואמונה שדורשת אומץ, כל יום מחדש

היש תקווה בעתיד?

באחד הגנים שאני מדריכה יש משפחה שנפגעה מאד מאירועי 7/10. כבר חצי שנה המשפחה הזו מטלטלת בין גלים של ייאוש ותקווה, תעצומות ותהומות. ובין כל ההתמודדויות הרבות והמשברים יש  גם ילדה, בת 4, שמנסה להבין, להיאחז, להתמודד עם גלי רגש עזים, כעסים ופחדים, שתוקפים אותה כמה פעמים ביום. חיפשתי יחד עם הצוות שלה תמונה מרפאת להעניק לה בתוך ההתמודדות. חשבנו על דימויים רבים ומגוונים - איזה מרפא בעצם נוכל להציע לה כשהכול כל כך סוער סביבה? מה המקום שנותר בטוח בתוך הסערה?

ואז הגיע חג הפסח והביא אלינו את התמונה של משה בתיבה. קרוב, רלוונטי, פשוט (כמו תמיד –  האוצר טמון מתחת לתנור בביתנו...); תמונה של תינוק מטלטל בתוך גלים וסערות, מוצפן בתוך תיבה עמידה למים ועטופה ברוך, מושגח מרחוק על ידי אחותו. תמונה חשובה שמספרת לילדים שגם בתקופות סוערות יש בטחון, שלא תלוי בשום דבר חיצוני.

יש בתוכנו תיבה, שיודעת לצוף על הגלים. גלי הרגש הפנימיים, וגלי הגורל החיצונים. ויש השגחה שמכוונת את הספינה הקטנה שלנו. והפתעות רבות עוד מחכות בדרך – כמו בת פרעה שמשה יפגוש עוד רגע, ותפתח את חייו לשלל התפתחויות לא צפויות. זו תמונה של אמונה, ואמונה היא התרופה הכי חזקה כנגד חרדה. והיא חשובה, במיוחד בזמנים בהם ילדים רבים חשופים לחרדות קשות כל כך.

שטיינר תיאר זאת כך: "ההתמסרות למה שאנו מכנים החכמה האלוהית במאורעות העולם היא הבטחון בכך שמה שיביא איתו העתיד מוכרח להיות. והוא יפעל את פעולתו המיטיבה בדרך זו או אחרת".[1] הבטחון אינו משהו מוצק שניתן לעמוד עליו, אלא הסכמה להתמסר אל הלא נודע.

משה בתיבה כסיפור מרפא

משה נמסר על ידו משפחתו אל נהר החיים, אל החכמה האלוהית שבמאורעות העולם. אל העתיד שמחכה להיפתח לפניו ולהוביל אותו אל ייעודו. אמא של משה לא ידעה את כל זה, היא פשוט בחרה לא להיכנע לפחד ולא להרוג את התינוק. היא בחרה להתמסר ללא נודע, ולא לאבדון. שטיינר כתב "על ידי גלי הפחד והחרדה אנו דוחקים מנפשנו את  אשר רוצה לבוא אליה מהעתיד".[2] העתיד כבר קיים ומנסה לכוון אותנו אליו, אבל הפחד לא מאפשר לנו לחוש זאת. בשביל לא לפחד צריך להאמין בחכמה הנסתרת במאורעות העולם, ושטיינר מתאר זאת כפעולה שדורשת המון אומץ, שצריך למצוא כל בוקר מחדש.

גננות סיפרו לי שהקריאו השבוע את הסיפור על משה בתיבה כסיפור מרפא. רוב הילדים שתו אותו בשקיקה, אבל  חלק מהילדים נבהלו עד אימה מהרעיון של אמא שנוטשת את ילדה. במיוחד עכשיו, המחשבה על תינוק חסר ישע מופקר לזרמי המים הופכת לכולנו את הבטן הרכה…כמו כל מיתוס קדום (והסיפור הזה הוא גלגול של מוטיב חוזר שנמצא כבר בטקסט אשורי מהמאה ה-7) הוא נועד לגעת בפחדים הקמאיים ביותר שלנו. במקרה הזה חוסר היכולת להגן על ילדינו. האפשרות להיפרד מהם בשעת סכנה.

התיבה והאחות הן שלוחות של הרצון שלנו להאמין שרגשות האהבה והכוונות שלנו כלפי ילדינו מלווים אותם, גם כשאין ידינו משגת לגונן עליהם פיזית. והמיתוס מציע שרק ההסכמה למסור אותם ללא נודע, להוציא אותם מתוך גבולות יכולת ההשגחה שלנו תאפשר להם להיפתח אל עתידם. זה לא תהליך נטול חרדה, אבל זו בחירה לא לטבוע בתוכה. עבורי זה מרגש  לגלות בכל חג פסח איך התמונה של משה בתיבה מעניקה לי מענה קצת אחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. היא גם נוגעת בילדים רבים, ועונה על בקשה עמוקה בביטחון בתוך הכאוס.

השנה נדמה שכל חג דורש שנפרש ונעצב אותו מחדש, ונבין איך ומה והאם לחגוג אותו. אי אפשר להמשיך מה שעשינו בשנה שעברה, הכול קיבל טעם אחר. ומצד שני הצימאון לחגוג שולח אותנו למסע מחקר מאתגר. השנה במיוחד כדאי להעניק את  הסיפור הזה לילדים – גם בבית. לספר עליו, לשיר אותו, לצייר אותו, להציג אותו. בגני ולדורף רבים אנו מכינים עם הילדים משה בתיבה קטן, שהילדים יוכלו לשאת איתם בתקופה הזו.

כנראה שהסיפור הזה  לא יפתור את כל הקשיים במציאות שלנו, אבל הוא יכול להעניק תזכורת חשובה לריפוי ואמונה, גם עבור הילדים וגם עבורנו.

[1] מתוך תפילת ההתמסרות.

[2] שם.

ציור: אלכסיי טיורוב, 1842