תנועת המטוטלת שבין אוטונומיה חינוכית להשתלבות – מבט עולמי

אחד מהדברים היפים והמעניינים בחינוך ולדורף הוא היותו מצד אחד אוניברסלי, ומצד שני – פרטיקולרי. אדם שנכנס לבית ספר ולדורף בכל מקום בעולם יזהה מיד שמדובר בבית ספר ולדורף; ומצד שני, בכל ארץ בית ספר ולדורף ייראה קצת אחרת, בהתאם למאפיינים המקומיים שלו.

באותו האופן, כשמסתכלים על השאלות הגדולות שמעסיקות את חינוך ולדורף ברחבי העולם, נראה שמצד אחד הן די משותפות, ומצד שני, לכל מדינה יש את הדרך שלה להתמודד עימן. שאלת היחס שבין חינוך ולדורף למוסדות המדינה, שממנה נגזר גם המתח שבין הרצון לשמור על אוטונטמיה חינוכית מצד אחד, לבין הרצון הממשלתי לפקח ולהכתיב מצד שני, היא גם שאלה בינלאומית. ובמאמר הנוכחי ננסה לראות איפה ישראל נמצאת בשאלה הזאת ביחס לעולם.

לקבל מהעולם, אך גם לתת

רונן האן. דיאלוג דו צדדי

רונן האן, ראש השלוחה הישראלית של ארגון הייעוץ הארגוני ההולנדי IMO, מרבה לעבוד עם בתי ספר ולדורף בישראל, וגם נפגש עם עמיתים אשר מייעצים לבתי ספר ולדורף ברחבי העולם. לדבריו, בכל מדינה בעולם אפשר למצוא את הדומה, ואת השונה. בצד הדומה, נראה שהרצון לשמור על אוטונומיה פדגוגית, או להרחיב אותה, משותף לכולם. "האוטונומיה הפדגוגית היא מאבני היסוד של חינוך ולדורף, ובמדינות רבות יש חוויה שהממשל רוצה להכפיף את בתי הספר תחת כללים ולהתערב בתכנים ובדרכי ההוראה. האתגר נוצר כאשר הלחץ שמגיע מהחוץ נתפש בצורה אבסולוטית כשלילי ומאיים". כדוגמה הוא מביא מפגש שהיה לו עם מורת ולדורף באחד הכנסים הבינלאומיים האחרונים שבהם השתתף. "היא תיארה את הדינמיקה שבין פנים וחוץ על ידי זה שהיא ציירה בית ספר שסימל את הפנים, ואת הסביבה החיצונית שסימלה את העולם, וביניהם חיץ. כששאלתי אותה מה פשר הציור, היא אמרה בפשטות שבעבורה ה'פנים' הבית ספרי מייצג את ה'טוב', וה'חוץ' את ה'רע'." האן מוסיף שהדיכוטומיה בין פנים וחוץ מובילה לעיתים תכופות להתנהלות מגוננת מדי מצד המורים כלפי תלמידי ולדורף, דבר שמנוגד בעיניו לרוח ולדורף המקורית. "הקשר לעולם יכול להיבדק דרך מספר פריזמות, אחת מהן היא הנכונות לקבל גישות וידע מחוץ לעולם הוולדורף. במקרים רבים יש התנגדות גורפת לקבל כל ידע 'מבחוץ', מכל אדם או ידע שלא מכירים ומבוססים על חינוך ולדורף". כדוגמה לגישה הזאת מספר האן על שיחה שהייתה לו עם מנהלת מחלקת חינוך בישראל, שהייתה מאד נרגשת לספר על האיכות של בית ספר ולדורף שבאיזור שלה, אך במקביל מאוד מתוסכלת מחוסר היכולת שלה לחזק את בית הספר, כיוון שהצוות סרב לקבל ממנה כל עזרה.

אך הקשר עם העולם אינו כרוך רק בקבלת השפעות מן החוץ. כמו כל קשר טוב, הוא מורכב מתנועה והשפעה הדדית, ובמקרה שלנו – השפעה על עולם החינוך שאינו ולדורף. "פריזמה אחרת להסתכל על הקשר עם העולם היא הרצון להשפיע עליו", אומר האן. "לעיתים אנשי חינוך ולדורף מתרכזים כל כולם רק במה שקורה 'בתוך הגדר' של הגן או בית הספר. אני חושב שלחינוך ולדורף יש מקום להשפעה על החינוך בכל מקום בעולם. באותם מקרים שבהם בית ספר 'רגיל' מזמין תמיכה, ליווי או השתלמות מאנשי ולדורף, נוצר פוטנציאל למפגש משמעותי ודיאלוג חי שכולם נתרמים ממנו. נראה לי כי ככל שהחינוך שלנו הולך ומתבסס, נוצרת אפשרות לראות את הקשר עם העולם לא כעול, אלא כהזדמנות למפגש, דיאלוג, הדהוד והנחלה של ידע וערכים.

קורא תגר

יהודה תגר. לשנות את השאלה

לגישת ההסתגרות יכולות להיות השלכות שליליות מרחיקות לכת. יהודה תגר, פסיכותרפיסט ויועץ ארגוני שבעשורים האחרונים פועל מעבר לים, מביא את הדוגמה של חינוך ולדורף בבריטניה, שם חינוך ולדורף התחיל לפעול עוד בימיו של שטיינר, אך בשנים האחרונות נמצא תחת איום קיומי. "בתי הספר האנתרופוסופיים בבריטניה היו מנותקים מהנורמות הרגולטוריות והארגוניות שסביבם, ולכן לא יכלו לעמוד בסטנדרטים להם הם נדרשו מצד הרשויות", הוא אומר. "התוצאה של אותה בדלנות הייתה שהמדינה החלה להתערב באופן מוחשי למדי בהתנהלות של בתי-הספר, דבר שהוביל בתורו לטשטוש כמעט מוחלט של הסממנים הייחודים של חינוך ולדורף. ארבעה בתי ספר ולדורף נסגרו על ידי הרשויות, שניים מתוכם הם מהוותיקים ביותר בממלכה. דבר דומה קורה עכשיו לקמפהילים, לא רק באנגליה, אלא גם באוסטרליה". תופעה דומה של הסתגרות מזהה תגר במקומות נוספים בעולם, ומזהיר מפני תרחיש דומה פה בישראל. "יש נטייה לראות בקשרים עם משרד החינוך מעין כניעה לאג'נדה המטריאליסטית שלו. אני חושב שהדיכוטומיה הזו אינה נכונה. ישנן התפתחויות בזרמים שבמיינסטרים שיש להם פוטנציאל להעשיר ולהפרות זרמים חינוכיים אלטרנטיביים". תגר אף טוען שהדיאלוג עם העולם שבחוץ הוא הכרחי עבור הבריאות הפנימית של הארגון האנתרופוסופי. "אני אמנם רואה את החסרונות המשמעותיים הכרוכים בוויתורים על החופש של בתי ספר ולדורף לטובת השתלבות במערכת החינוך, אך באותה נשימה אני רואה גם את היתרונות. האוטונומיה יכולה להיות גם מלכודת. בית ספר שלא מנהל קשרים עם החוץ עלול להתנתק מחיי היום-יום ומרוח התקופה".

לשנות את השאלה

הפתרון שמציע תגר הולך בדרך האמצע: מצד אחד העמקה לתוך מקורות חינוך ולדורף, ומצד שני דיאלוג פתוח עם העולם. "רק אם חינוך ולדורף ישכיל לגשר בין הרצון לשמר את המסורת ובין הצורך בחידוש, הוא לא יקפא על שמריו. זה האספקט שהבדיל בין בתי ספר ולדורף באנגליה שנסגרו ובין אלו ששרדו. אלו ששמרו על קשר עם העולם שבחוץ, ניחנו בגמישות שאפשרה להם להתחדש יחד עם רוח התקופה. אני לא רואה פגם בעובדה שמורי ולדורף בישראל צריכים לעשות תעודת הוראה, שכן בכך הם נמצאים בדיאלוג עם ההתפתחויות שמחוץ לחוג עולמם הצר". את תנועת המטוטלת שבין האוטונומיה להשתלבות מנסח תגר מחדש. "אחרי מאה שנים של חינןך ולדורף, הדיכוטומיה המהותית לדעתי הינה בין הפתיחות לסגירות. בין התחדשות לשמרנות. בין רצון לשינוי לבין קפיאה על השמרים. בפתיחות אני רואה את ההזדמנות הגדולה, ובסגירות אני רואה את הסכנה האמיתית לחינוך ולדורף לעתיד".