הורות בגל חמישי – אתגרים ומתנות

הורות בגל חמישי – אתגרים ומתנות

שיתוף של ילדים בגיל צעיר במידע רב מדי, והסברים לגבי עמדות או תחושות של ההורים הוא בדרך כלל מציף, מערער ומגביר פחד. אותו דבר תיצור גם הימנעות מוחלטת משיחה עליו. חיפוש האיזונים יוצר מודל הורי אחר, רך ומשוחרר יותר, וזו מתנה ייחודית שהתקופה הזו טומנת בחובה

לפני כמה ימים, במהלך בידוד נוסף, הלכנו לנפוש ביער שליד הבית. בני בן החמש לקח סכין גילוף והכין מקל מחודד שהתברר כ... מזרק. וכך, נדקרתי שוב שוב - חוסנתי בחיסון הראשון, השני, השלישי, הרביעי ועוד כמה בוסטרים. ליתר בטחון, נבדקתי גם לקורונה: גם אנטיגן, גם pcr וגם ביתית. יצאתי שלילית וחיובית וחצי חצי, וכל הגרסאות שבאמצע. חוסנתי גם לצ'פעת, להשתעלות, להצתהבות, לאדמומיות לחתלת ולשבר ברגל... תוך כדי הטיפול האינטניסיבי נאלצתי לנהל שיחת טלפון חשובה שלא הצלחתי לדחות, אחרת הייתי עוצרת למחות שאני בכלל לא מתחסנת! אכן, סיטואציה שלא ברור אם לצחוק או לבכות ממנה. אלו הם חיינו כרגע, אם אנחנו אוהבים את זה או לא.

אז מה אומרים להם היום?

המציאות מאתגרת שוב ושוב את יכולת השליטה שלנו, ומעמידה בפנינו שאלות רבות לגבי הדרך לתווך ולהסביר לילדים הצעירים (והמבוגרים) את המתרחש. הניסיון להעניק תחושה של מובנות, בטחון ויציבות הוא אתגר.

סביב ארוחת הבוקר אצלנו, השיחה הנפוצה כרגע היא: מי חולה? מי הכניס את מי לבידוד? איך מחשבים את מספר הימים שנשארו לנו? איזו בדיקה תקפה עכשיו? והאם ולמה כדאי לעשות אותה? ועוד ניסיונות נואשים לפענח את הסיטואציה הסבוכה וחסרת ההיגיון שסביבנו. מילים חדשות נכנסו ללקסיקון של הילדים, והאוזניים כואבות מלשמוע את השיח המבוגר שלהם. אני מוצאת את עצמי מסבירה שלא חייבים להיצמד לחוקים במצבים מסוימים, שזה בסדר לצאת לסלון כשהם בבידוד, ושאנחנו יוצרים לבדנו את ההתנהלות שלנו, והיא לא תמיד מתאימה להתנהלות של האחרים מסביבנו. ואני מרגישה שאני מבגרת אותם, מלמדת אותם ערכים שקיוויתי להנחיל להם בעתיד הרחוק, מקפיצה אותם קדימה בזמן לדיבור ביקורתי ולהטלת ספק, שמתאימים לגיל ההתבגרות.

יחד עם זאת, ברור לי שאין ברירה אחרת. אני לא יכולה לספר להם שהגן יצא לחופשה (שוב), או שהשעות הרבות שבהן אנו מחכים בתור לבדיקות הן טיול להעברת הזמן, או להסביר איך אני חותמת על טופס שאין בו אמת. הם דואגים, מתוחים, אולי פוחדים, ומנסים לפענח את המתרחש בכל האמצעים העומדים לרשותם. אין לי יכולת או זכות למנוע את זה מהם, ועלי למצוא את הדרך הבריאה ללוות אותם בתהליך הבירור הזה. הם חווים את כל מה שעובר עלינו, את הכאוס שבמציאות, ואת הקשיים שזה יוצר בפנימיות של כולנו.

איך לגעת בפחד?

אחת הנקודות המסוכנות במצבי מתח היא התחושה שלא ניתן לדבר על המצוקה. במצב כזה הילד נשאר לבדו, עם רסיסי מידע, חלקיקי הבנות, תחושות ושמועות שאין להן הסבר, שם או לגיטימציה. הריפוי המשמעותי נמצא ביכולת לפענח ולעבד את המצב ביחד עם הילד, לאור היום. להניע אתו את המצוקה, לגעת בה, לדבר עליה. למנוע ממנה לקפוא ולהפוך לעצם זר, שחוסם ופוצע את המערכת מבפנים. לפעמים, הסחת דעת או תשובה כללית או תמונתית אינה מספיקה כדי לתת מענה לילד שנמצא בפחדים מאוד קונקרטיים. לפעמים היא יכולה להחוות אפילו כמסר חוסם: "על זה אסור לנו לדבר כרגע".

ומצד שני, אין בכוונתי לעודד אתכם להרצות על תרשים הזרימה של המתווה החדש, ולא לחשוף אותם למהדורת החדשות זורעות החרדה. גם לא לנדב להם מידע שהם לא ביקשו. אף לא ארצה לחשוף אותם לתסכול, לכעס ולחוסר האמון שמפעפעים בי בימים אלו, או להאשמה ומרירות כלפי "האחר", "המערכת" ו"המציאות". אלו תמונות קשות לעיכול עבור נפש צעירה, תמונות ישירות וחשופות מדי. סביר שהילד חווה אותן במעורפל, אך אין לו עדיין כלים להבין ולהכיל אותן באופן ישיר, ובסופו של דבר הן תגברנה את פחדיו.

אז מה עושים?

כאן אנו נוגעים באמנות המופלאה והמורכבת של החינוך: איך להיות שם עבורם, במקום שבו הם זקוקים לנו באמת?

איך לנסות לענות באופן ממוקד על השאלות שהם מעלים, מבלי להוסיף ולהעמיס עליהם את הקשיים והפחדים שלנו?

ואיך לזמן עבורם אפשרויות לעיבוד רגשי של התכנים שמטרידים אותם? אפשר, למשל, להכניס מזרק, כפפות ומסכה לתוך חפצי המשחק (בגן או בבית). עבורם זוהי הזמנה מצוינת לעיבוד ושיחה. כך גם ספרים, שירים או דקלומים שעוסקים במחלות וברפואה. אפשרות נוספת היא יצירה משותפת, המזמינה פעמים רבות פריקה והקשבה תוך כדי העבודה.

תנועה וטבע מאפשרים חיבור מחדש למקורות הכוח ולבריאות שלנו. שימוש רב ככל הניתן בהומור מאוורר ומניע את הפחדים שבתוכנו. והכי חשוב - מנות גדושות של חום מכל הסוגים: התעניינות, ליטוף, חיבוק, מגע, בקבוק חם, שוקו, מרק, התכרבלות בשמיכה חמה וכו' – כל אלו מאפשרים המסה, הנעה והתמרה של הקור, שנכנס אלינו מבחוץ.

אך הדבר החשוב והמאתגר מכל הוא נוכחות מוחלטת וקשובה, דווקא ברגעים  שהם מעלים שאלה, או מספרים על מחשבה. הנכונות להקשיב בשקט, ורק אם צריך לענות - בצורה נקיה, עדינה עובדתית וישירה.

לפעמים אגיד באופן כנה שאני פשוט לא יודעת את התשובה, ושגם לי המצב קצת לא ברור או מפחיד. בדרך כלל זה משמעותי מאוד ומשחרר עבורם לשמוע זאת. הידיעה שאנחנו ביחד בתוך חוסר הוודאות, נוטעת בכולנו בטחון וחוזק.

כולנו קוסמות

כאן נכנס אתגר נוסף - הפער בין הגילאים, והצורך במענה שונה לכל אחד מבני הבית. לפעמים אסביר למתבגר בישירות את הצורך להגן על בן החמש, ואבקש ממנו להפוך לשותף שלי בסינון של מידע מיותר. ולפעמים אסביר למתבגר שגם עליו אני מנסה להגן מסגנון שיח שמייצר חשיבה לא בריאה; שיש דברים שבאופן אקטיבי אני בוחרת כרגע שיישארו מחוץ לבית שלנו. כך אני מנסה להגן גם על עצמי.

כל אחת  מאיתנו נאלצת כרגע ליצור בכוחותיה האישיים מערכת איזונים ומינונים המותאמת לבית שלה. כל אחת מאיתנו הופכת בתקופה הזו לקוסמת, רב-אמנית, להטוטנית ויוצרת. אין דרך אחרת לשרוד את ההשתנות הכל-כך מהירה של המציאות שסביבנו.

בתקופה זו, הגמישות, ההרפייה והיצירתיות הפכו להיות התכונות הכי חשובות להורות ולחינוך. והן מאתגרת אותנו עד לקצה היכולת. אבל מי שמתנגד אליהן – פשוט טובע.

למה להחזיק שגרה?

מציאת המינון הנכון בין הרפיה לאחיזה היא קריטית. כשהכול משתנה, הקושי להחזיק בשגרה, בכללים, או במשמעת עצמית גובר, והופך כמעט בלתי אפשרי. לפעמים הוא מרגיש אפילו מיותר. אצל חלקנו הוא מעלה מלחמה פנימית וביקורת עצמית, שקשה לפגוש. גם כאן, כמו תמיד, המפתח הוא באיזון בריא. אחיזה רכה ונושמת בשגרה עוזרת לכולנו לשמור על רצף מובן, ותחושת בטחון מסוימת. היא מחזקת את כוחות הרצון, נושאת אותנו אותנו דרך הכאוס, ומצמצמת את הפיזור ואובדן הדרך. חיים ללא שגרה, ללא נקודות אחיזה מוכרות להישען עליהן, עלולים ליצור חוויה מפחידה ומפרקת, ולהציף קונפליקטים, חרדות ומתחים רבים אל פני השטח.

אבל, בתוך הניסיון הזה חשוב לשמור על חמלה עצמית, ופתיחות למתרחש. לפגוש בקבלה וברוך את ניסיונותינו שנכשלים, את כל הדברים שמתפרקים שוב ושוב, למרות המאמצים הגדולים, שאנו משקיעים בהחזקתם. להגביר באופן מודע התמקדות בטוב שאנו מצליחים ליצור, גם אם במנות קטנות, ומבלי לשכוח קצת הומור עצמי.

ולסיום, מתנות!

לאט לאט אני מבינה שהתקופה הזו טומנת בחובה מתנות גדולות, במסגרת מסע החניכה שמעבירה אותנו ההורות המודרנית. הצורך למצוא תשובות למצבים ששום דבר לא הכין אותנו אליהם יכול להפוך לחוויה מעצימה - אישית, ומשפחתית. איבוד הצורה התמידי מחייב להצמיח מרכז פנימי אחר, חזק יותר, גמיש יותר - כזה שנשען פחות על צורה חיצונית. זהו שיעור אדיר עבורנו, וגם עבור ילדינו, המתבוננים בנו כשאנו מחפשים את האיזונים האלו ונאבקים לבנות אותם.

דווקא החוויות האלו יצרו אצלי פתח לשותפות אחרת עם ילדיי, באופן שלא חוויתי מקודם. אני יודעת פחות, עושה פחות דברים "נכונים", ונאלצת לשתף אותם בקשיי, בהתלבטויותיי, במגבלותיי - בדרך שלא עשיתי עד עכשיו. אולי אני מאבדת לכאורה מסמכותי ונאלצת להרים ידיים ולהודות שאני לא יודעת-כל, אך דווקא מצב זה מאפשר כנות, התקרבות, שיח אותנטי ושותפות גורל. זה מכניס הרבה רוך מחודש ומבורך בינינו.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך