הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
בשבועות האחרונים עולמנו סוער, מעורער, רועד. ילדים שומעים וחווים סביבם רגשות עזים כמו כעס, פחד, תסכול וייאוש. הם שומעים את המבוגרים מטילים ספק – במנהיגים, באנשים שחיים סביבם, בשכנים, חברים ובני משפחה. הם מרגישים ביחד איתנו התערערות של דברים, שחווינו כיציבים ובטוחים, ושומעים שאלות בנוגע לעתיד האישי והכללי. ילדים בגן מספרים על השתתפות בהפגנות, על צפיה בחדשות, מביאים למרחב שלל שירים נגד ובעד אישים פוליטיים. אני שמעתי שיחה בין שני ילדי גן שמתווכחים לאיזה ארץ נעבור אחרי שישראל תהרס...
אפשר לומר על החוויות האלו כל מיני דברים: זה אולי בלתי נמנע, ואולי יוצר שותפות עם המבוגרים, ואולי מלמד אותם דמוקרטיה – אבל בשורה התחתונה – זו חוויה מפחידה. מאוד. לכל הגילאים. אפילו עבורנו המבוגרים לא קל להתמודד על כל התחושות שצפות בתוכנו. המילים הקשות שמרחפות בחלל האוויר, המתחים שמטפטפים לכל מפגש חברתי, והתדר הרוטט והנפיץ – מחלחלים עמוקות אל תוך חיי הנפש של הילדים.
בשבועות האחרונים אני עוסקת רבות בשאלה איך לתת מענה לקשיים האלו. מצד אחד אנו לא רוצים לחשוף את הילדים לעוד מידע מיותר או תחושות מפחידות. לילדים אין את הפרספקטיבה והכלים שיש לנו המבוגרים להתמודד עם החוויות האלו. בחוויה שלהם הפחד והקושי הרבה יותר מוחלטים, חסרי תיחום או הקשר – והם עלולים להציף ולשתק נפש רכה שאין לה עדיין מספיק הגנות.
ומצד שני ברור שאי אפשר להשאיר אותם ללא מענה, ולהמשיך כאילו הכול כרגיל. הם חכמים ורגישים ומבינים היטב שמשהו קורה. הם מגיבים אלינו ברמות עמוקות – בגוף, בנפש, באנרגיה, הרבה לפני המילים. התעלמות מותירה אותם להתמודד לבד עם התחושות, ולחבר מחלקיקי השמועות הבנה כללית לגבי המצב – מה שיכול ליצור תמונה הרבה יותר מפחידה מזו שקיימת במציאות.
מאחר והמצב הזה חוזר לא מעט בשנים האחרונות, אנו אוספים כלים שונים לתגובה מיטיבה עבור הילדים. הפעם עלה לי אחד הכלים המופלאים בוולדורף ובכלל – תמונה או סיפור מרפא – דווקא השימוש בשפה הסמלית, התמונתית, מאפשר לעקוף מנגנוני תודעה ולהעניק מענה עמוק שמדבר ישירות אל נפש הילד.
אז חיפשתי תמונה הנותנת מענה לילדים שחווים חוסר וודאות ופחד. ניסיתי לשאול איזו וודאות אנחנו יכולים להעניק להם בעולם חסר וודאות וסוער.
ואז... הגיעה אליי התמונה של משה בתיבה. קרוב, רלוונטי, פשוט. כמו תמיד – האוצר טמון מתחת לתנור בביתנו.
התמונה של תינוק מטלטל בתוך גלים וסערות, על רקע עולם מסוכן ומפחיד, מוצפן בתוך תיבה עמידה למים ועטופה ברוך, מושגח מרחוק על ידי אחותו. תמונה חשובה מאין כמוה שמספרת לילדים בשפת הסמלים שגם בתקופות סוערות – יש בטחון שאינו תלוי בשום דבר חיצוני.
יש בתוכנו תיבה – מקום בטוח, שיודע לצוף על הגלים ולהגיע לגדה. ויש השגחה שמכוונת את הספינה הקטנה שלנו. תמונה שבאה לספר לילדים שאנחנו עטופים ושמורים, תמיד, גם כשממש מפחיד מסביב. ושהפתעות רבות עוד מחכות בדרך – כמו בת פרעה שמשה יפגוש עוד רגע ביאור, ותפתח את חייו לשלל התפתחויות לא צפויות.
כמובן שזו תמונה של אמונה, ואי אפשר להעניק לילדים משהו שאנחנו לא מאמינים בו. אבל אמונה היא התרופה הכי חזקה שמצאתי נגד חרדה. והיא חשובה, במיוחד בזמנים שבהם ילדים רבים כל כך חשופים לחרדות קשות כל כך.
בכל חג פסח משמח מחדש לגלות איך התמונה של משה בתיבה מדברת באופן עמוק ואינסטנקטיבי אל ילדים ועונה על בקשה עמוקה לביטחון בתוך כאוס. ובשבילי מרגש לגלות את המתנות שמחכות לנו דווקא בתוך המסורת של העם שנולדנו לתוכו.
השנה במיוחד כדאי להעניק את הסיפור הזה לילדים – בגן וגם בבית. לספר עליו, לשיר אותו, לצייר אותו, להציג אותו. בגני ולדורף רבים אנו מכינים עם הילדים משה בתיבה קטן שהילדים יוכלו לשאת איתם בתקופה הזו.
כנראה שהסיפור הזה לא יפתור את כל הקשיים במציאות שלנו, אבל הוא יכול להעניק תזכורת חשובה לריפוי ואמונה גם עבור הילדים וגם עבורנו.
תודה לסטפני אלון על עזרתה בכתיבת המאמר.
