מאימת הדין של יום כיפור למנוחה בסוכה: עיון אנתרופוסופי בחגי תשרי

מאימת הדין של יום כיפור למנוחה בסוכה: עיון אנתרופוסופי בחגי תשרי

מדוע קוראים את ספר יונה ביום כיפור ובכיתה ח' בחינוך ולדורף? איזו פרשנות מעוררת השראה ניתן לתת לפסוק הכי פסימי בתנ"ך? גבע ששון קורא מחדש את הספרים יונה וקהלת ונותן לנו מזון נפשי-רוחני לשבת איתו בסוכה.

בכיתה ח' מלמדים בשיעור תנ"ך בבתי ספר ולדורף בישראל את ספר יונה, ספר שאותו קורא עם ישראל בבית הכנסת ביום הכיפורים. מדובר בספר קצר – 4 פרקים, 50 פסוקים – המגולל סיפור מסע אגדי ומסתורי לתרשיש הרחוקה, לעומק הים, ליפו ולנינווה. המסע הפנימי בסיפור הוא של הטלת ספק, חטא, בריחה, התפכחות ותשובה. לכן, הוא כל כך מתאים לימים של כפרה ותשובה, וגם למתבגרים של כיתה ח'. לתפילות יום הכיפורים הוכנס הסיפור כסירת הצלה בים סוער של תחנונים ואימת הדין. הדג הגדול שאכל את יונה מבלי לעכל אותו, ונותר רעב, מתכתב היטב עם בטנם המקרקרת של המתפללים הרעבים. את המתבגרים, המתלהבים ממראה עיניים בלבד, ונוטים לרבוץ ללא מעש, ילמד הסיפור הזה שהדברים החיצוניים המפתים שהעולם הזה מציע הם כמו הקיקיון: "בין לילה היה ובין לילה אבד". זאת דרכו של עולם. גם נינווה הגדולה, בירת אשור, הייתה ואיננה.

אצא לי הסוכה

כך גם הסוכה שבה אנו יושבים שבעת ימים: גם היא סמל לארעיות. הרי מלאו אסמינו בר ויקבינו יין, הבית מלא בשמחת השגשוג, ומה עוד נבקש? ואז באה התורה ואומרת: צאו לסוכה! צאו מדירת הקבע ושבו בדירה ארעית. דווקא בזמן המתאים להתבצר בעוצמה שבנית בשנה שלמה של עמל, מזכירה לך התורה לצאת אל סוכה ארעית. המבנה הרעוע הזה מסמל יותר מכל דבר את העדר מבצרו של האדם, ביתו. הסוכה היא ייצוג החולשה. המִדבר, הגלות שנכפית על האדם ומבקשת לאפס אותו ואת האגו שלו. ואם לא די בכך, בחג סוכות גם קוראים בבית הכנסת את "מגילת קהלת" שמזכירה את יום המוות ואת חדלונו של האדם בכל מעשיו: "כי הכול הבל הבלים". התחושה הראשונה היא של רצון לבעוט ולחזור לאני שבניתי וצברתי במהלך השנה. אבל עדיף לשהות עם זה רגע. אם באמת עברתי במהלך חודש אלול והימים הנוראים, ואולי במהלך השנה כולה, תהליך אמיתי של טיהור ותשובה, אז מצד אחד שבתי מחטאיי, אך מצד שני גם למדתי לשוב אל עצמי. אני מודע לעובדה שאני לא חלק נפרד מן האלוהות. כל מהלכי נפשי אינם אלא ביטוי של האלוהות. האני שלי הוא התגלמות האלוהי. תודעה עֵרה השוכנת בתוך העצמי. זאת השכינה שאינה דבר חיצוני לי, אלא מזוהה עם האני האישי שלי, האומר, כדברי הלל הזקן: "אם אני כאן הכל כאן". אם תשובה פרושה לשוב, אז זה אומר שבטבע הבסיסי, אנו תמיד שואפים להיות כאן. וכאשר נסטה, תמיד נוכל לחזור. תשובה אינה אמונה באלוהים אלא באדם המאמין באלוהִי שבעצמו – ובאחֵר. האמונה של האדם בכוחו לייצר את עצמו מחדש ולהיפרד מהחטא היא הרבה יותר מאתגרת – ומקדמת – מהאמונה באלוהים חיצוני. 

אני יכול להיות שמש

עם אני יציב הבנוי היטב, ביתי אינו צריך להפוך למבצרי. עם אני בלתי מעורער, יכול האדם לצאת למאבק כנגד תחושת הבעלות על רכושו וקנייניו. כך הוא גם יכול לקרוא בכל שנה על מלך רם ונישא כמו  קהלת, הרואה בכל הבל הבלים – וגם לחלוק עליו.

בספר קהלת מופיע הפסוק הפסימי ביותר בתנ"ך: "הכל הבל הבלים... מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?" הרב עזריה פינו, בן ונציה מהמאה ה-17, מציע בספרו "בינה לעיתים" קריאה חדשה בפסוק הזה. הוא מחלק אותו לשניים – שאלה ותשובה. מה יתרון לאדם בכל עמלו? שיעמול תחת השמש! תחת במשמעות של "במקום". השמש המאירה היא כוח בונה ומרפא, מקור החיים על האדמה. גם האדם יכול להיות שמש, להאיר ולהטיב עם סביבתו, וזה היתרון שיש לו בכל עמלו. 

לדברים אלה בדיוק התכוון שטיינר במכתמים הסתוויים ב"לוח השנה לנפש": "האור ממרחבי העולם, עוצמתו ממשיכה בפנים האדם" (שבוע 22) או "עצם הקיץ עבר אל תוכי" (שבוע 23) וגם "מתת שמש מן הקיץ המעניק כנבט מחמם באווירת הסתיו, תנופה שופעת און לנפשי (שבוע 27). 

הפוטנציאל להיות שמש קיים בכל אדם. השאלה היא עד כמה יעמול כדי למצוא את האור בעצמו, כדי שיאיר גם סביבו. מצב רוח שכזה יכול להקל את נטל ההוויה; הוא מביא להתרוממות רוח במישור האישי אך גם במפגש בין בני האדם. וכך נוכל לקיים את הציווי: "ושמחת בחגך." 

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

  1. עינת גבריאלי

    רוצה להציע הצעה לקריאה קצת שונה של הבל
    במקום בספר קהלת מופיע הפסוק הפסימי ביותר בתנ"ך: בספר קהלת מופיע הפסוק האופטימי (לא יודעת אם ביותר כי יש עוד) אבל בוודאי אחד מנותני התקווה הגדולים.
    הֶבֶל משמעותו נשיפה. אור חוזר =יחס אל העליון.
    הנשימה של כל צורת חיים, גם של כדור הארץ היא תהליך של לקיחה (שאיפה) ופריקה (נשיפה) קבלה ונתינה. נשיפה, הבל היא הצהרת נוכחות.
    הקריאות ההפוכות בין גשמיות לרוחניות:
    ברמה הגשמית: כשאני שואף אני בתלות מוחלטת, כשאני נושף, אני נושף את התוצר של מה שנכנס בי עם מה שהוא פגש. רצון לקבל/האגו מבין את המילה הבל כמשהו שמסתלק חסר ערך, מה שווה לי כשהאור מסתלק ממני אז הכל הֶבֶל, זה לא שווה כי אני לא יכול למשוך לעצמי חכמה.
    ברוחניות מה שהוא הכי בעל ערך הוא האור המסתלק שהופך להיות אור חוזר, יחס וכוונה אל הבורא, החיפוש אחר הקשר, הוא זה שמקיים את העולם, ברוחניות הכל תלוי בהבל, באור החוזר.
    קהלת מתחיל בהד של המוות הראשון בתורה, המוות של הבל: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל קהלת א ב. 7 הבלים (הבל – 1, הבלים – 2). הוא מזכיר לנו שבלידת האדם הדבר הראשון שמופיע אחרי השבירה של מערכת האדם הראשון, הביטוי הראשון של אפשרות המוות – הוא הבל.
    הבל נבחן באופן הנתינה שלו, שהיתה רצויה (וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ). הנוכחות, החִיות, הנשיפה, פרי המפגש בין העליון למנחת האדם, זה הוא הבל. פרי המפגש היה מקובל בעיני העליון אבל לא מקובל במישור האנושי על ידי קין.
    שלמה, שהוא קהלת אומר: אי אפשר להגיע להבל שיהיה מקובל על ידי העליון אם אתה עסוק בקניינים, עסוק בתכונת קיין, תכונת קניתי – וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה.
    שלמה המלך שיש לו הכל וצובר נכסים, נשים, שליטה, חכמה, בונה ארמון ובית מקדש מרגיש שזה חסר ערך. תכונת קיין, של קניתי, תהרוג את ההבל, כי ההבל לא למד איך לשתף את הקניין הגשמי.
    קהלת מציע לנו, אחרי כל המהלך שעשינו במועדי תשרי וראינו את הסוף, ראינו מה יש בתוכנו, ראינו איך מסתיימת התורה, ראינו את הברכה (ספר דברים פרשת וזאת הברכה). עכשיו, אחרי שכל זה ניתן בנו, אנו יכולים להתחיל מבראשית, יש לנו אורות וכלים, מבנים שאיתם אנו יכולים לבנות בראשית.

העגלה שלך